פיקוס קדוש או בתרגם שמו המדעי "פיקוס דתי", הוא עץ ירוק עד או נשיר למחצה שמקום גידולו הטבעי הוא באזורים הטרופיים של הודו פקיסטן, בנגלדש, סרילנקה, דרום סין ותאילנד. העץ הובא לארץ במאה הקודמת כעץ נוי בשל צמיחתו המהירה וחוסנו. הוא נשתל בערים אחדות בארץ כמו בתל אביב ובחיפה כעץ צל בגינות הציבוריות ובבתים פרטיים.

לפיקוס קדוש קצב צימוח מהיר. גזעו עבה וקליפתו הסדוקה צבעה חום אפור. ענפיו זקופים ומעוצים. עץ בוגר יכול להגיע לגובה של כ-30 מטר. הוא עמיד לטמפרטורות גבוהות וליובש, אך רגיש לקרה. גדל בכל הקרקעות, ואינו סובל ממליחות ומגיר בקרקע.

לפיקוס קדוש מערכת שורשים ענפה, אך אין לו שורשי אוויר כמו לכמה פיקוסים אחרים. עצים שנשתלו בסמוך לבתים שורשיהם נוטים לחדור למערכות הביוב. מסיבה זו ומשום הלכלוך שנגרם מלשלשת העטלפים, עצים בוגרים רבים נגדעו.

העלים פשוטים, קרחים. שפתם תמימה, צבעם ירוק בהיר, מסודרים לסרוגין על הענף. כמו במיני הפיקוסים האחרים, הניצן הראשי בקצה הענף עטוף חותלת. כאשר נפתח העלה הגלול החותלת נושרת. פטוטרת העלה ארוכה ודקה ארכה עד 10 ס"מ. הטרף עגול ומסתיים בחוד צר וארוך. העורקים בולטים בצד התחתון של העלה. פיקוס קדוש עומד בשלכת חלקית בסוף האביב (אפריל-מאי).

בחיקי העלים של עצי הפיקוס מתפתחות תפרחות הקרויות פגות. בתוך הפגה מוסתרים הפרחים. לעטיף הפרח הנקבי חמש אונות. השחלה תחתית בת מגורה אחת המתפתחת לאגוזית. לפרח הזכרי 6-2 עלי עטיף, מספר האבקנים 6-1.

לאחר שהפגה גדלה מעט הקשקשים שבפי הפגה מתרווחים במקצת, פרחי הנקבה שבתוכה מגיעים לבגרות ומוכנים להאבקה. בתוף הפגה פרחים נקביים משני טיפוסים, בעלי עמוד עלי קצר, ובעלי עמוד עלי ארוך. מאביק פגת הפיקוס הקדוש היא צרעה זעירה בשם Blastophaga quadraticeps שגודלה מ"מ ספורים. נקבות הצרעות חודרות אל תוך הפגה דרך פיה ושם הן מאביקות את הפרחים הנקביים’ בעלי עמוד העלי הארוך’ באבקה שהביאו איתן. לתוך השחלות של הפרחים בעלי עמוד העלי הקצר הן מטילות את הביצים. יש התאמה בין אורך צינור ההטלה של הצרעה לאורך עמוד העלי כך שחלק מהפרחים בפגה יפתחו זרעים ובאחרים תתפתחנה צרעות.

בשלב הבא מבשילים הפרחים הזכריים שבפגה ובאותו זמן יוצאות הצרעות שגדלו בתוך שחלות הפרחים לחלל הפגה. הזכרים, המגיחים ראשונים, מפרים את הנקבות בעודן בתוך שחלות הולדתן. הנקבות המופרות יוצאות גם הן לחלל הפגה, טוענות אבקה מהפרחים הזכריים ולאחר מכן עוזבות את הפגה. אלה יחסי סימביוזה מיוחדים בין הפיקוס לצרעה שבמסגרתם הצרעות אוספות אבקה לא בכדי לאכול אותה, אלא בכדי להאביק את הפרחים. מערכת יחסים זאת נחקרה רבות בידי פרופ' יעקב גליל, מאוניברסיטת תל-אביב ותלמידיו.

בהמשך הפגה גדלה משנה את צבעה מירוק לוורוד, ולאדום ולבסוף לשחור. הפגה כולה מתפתחת לפרי עסיסי מדומה ובה אגוזיות. בכל אגוזית זרע אחד.

הפיקוס הקדוש נחשב לפולש בשל היכולת הטובה והמהירה של זרעיו לנבוט בקלות לא רק בקרקע. את הזרעים מפיצים עטלפים וציפורים הניזונים מהפגות. מפיצי הזרעים מלשלשים את הזרעים ומפזרים אותם על הענפים ובסמיכות לעצים בוגרים. בתל אביב ניתן למצוא לא מעט נבטים על גזעי דקלים. בעין גדי מצויים לא עצים צעירים שנבטו במצוקים ובגדות נחלים בסביבה, שמקור הזרעים שלהם הוא עצים מניבי פרי בעין גדי. נבט של פיקוס המתפתח על-גבי עץ אחר עלול להחדיר את השורשים שלו מתחת לקליפה ולפתח מערכת שורשים ענפה שמגיעה בסופו-של-דבר עד לקרקע. נוף הפיקוס מצל על העץ ה"מארח" שלבסוף מת והפיקוס תופס את מקומו.

כתבו: ד"ר ערגה אלוני ועמרם אשל