שיטה זיבריאנה היא עץ קוצני נשיר מותנה עם צמרת סוככנית דמוית מטריה הגדל לגובה של 10-25 מטר, וקוטר הצמרת כ-16 מטר. בארץ גובהו וקוטרו כ-10 מטר. הצימוח של העץ זקוף, ורק בחלקו העליון צמרת העץ מתרחבת לנוף סוככני ושטוח למדי. אחד מעצי השיטה היפים ביותר.
הגזע זקוף וגבוה, קליפת הגזע דמוית שעם, עשויה רבדים דמויי-נייר, בגוון צהבהב או אפרפר-חום, מתקלפת ברצועות שטוחות תוך חשיפת קליפת גזע בצבע צהוב. על הגזע והענפים יושבים קוצים ישרים, אורכם 9-0.3 ס"מ, צבעם לבן-אפרפר וקצה הקוץ כהה. בענפי העץ העליונים הבוגרים, כמעט ואין קוצים. העלים מנוצים פעמיים, 23-6 זוגות סעיפים ו- 52-14 עלעלים על כל אחד מהסעיפים. צבעם ירוק-אפרפר.
הפרחים ערוכים בקרקפות כדוריות בצבע קרם-לבנבן ולפעמים צהבהב-לבנבן, הם מופיעים על ענפים מהצימוח של השנה הנוכחית. לפריחה יש ריח והיא חלה בקיץ. תרמילי הפרי מופיעים בסתיו, הם מעוצים, בצבע אדמדם-חום, אורכם 21-5 ס"מ ורוחבם 3.5-1.5 ס"מ. הם ישרים יחסית או מעט מעוקמים, התרמילים נבקעים לשחרור הזרעים לאחר שנשרו מהעץ.
שיטה זיבריאנה נחשבת לעץ נוי המומלץ לשתילה גננית, מתאימה לשתילה בשמש מלאה, בכל סוגי הקרקע. יגדל בכל אזורי הארץ, עמיד לטמפרטורות גבוהות ונמוכות, מ- -2°C עד 40°C וכולל את אזורי ההר: ניתן לראות פרט יפה מאוד הגדל בגן הבוטני האוניברסיטאי גבעת רם בירושלים. יכול להשתלב בגנים גדולים ויש לתת לו את המרחב לפתח צמרת רחבה. בתנאי גידול מיטביים, תוספת השקיה ודישון מאיצים את קצב הצימוח.
הריבוי מזרעים, הנבטה לאחר טבילת הזרעים במים רותחים למשך לילה. מומלץ לשתול בגן באביב.
מוצאה של שיטה זיבריאנה בדרום אפריקה, סווזילנד, זימבבואה, בוטסואנה, נמיביה ואפריקה הטרופית צפונית לאתיופיה. שם היא גדלה בסבך הפתוח, באדמות מרעה ואזורים מוצפים, מגובה פני הים ועד 950 מטר מעל פני הים. שם כמקור לעצים לבערה, ואילו תרמילי הפרי, העלים והצימוח הצעיר משמשים לרעיה.
לסוג שיטה יש בעולם כ-1,200 מינים, באזורים טרופיים וסובטרופיים. כמחצית מהמינים מצויים באוסטרליה, כמחצית באמריקה הטרופית ו-129 מהמינים נפוצים באפריקה, בהם 44 מינים בדרום-אפריקה.
שיטים שמוצאן באפריקה הן בעלות קוצים, תופעה המאפיינת צומח סוואנה וערבות מדרום לחוג הסרטן הטרופי. לשיטים ממוצא אוסטרלי יש נטייה להפוך לפולשניות, נחשבות כקצרות-חיים, כגון שיטה כחלחלה ושיטה ויקטוריה שהיום אסורות לנטיעה. שיטים, כסוג במשפחת הקטניות, מקבעות חנקן בשורשים, מתפתחות היטב גם בקרקעות דלות ותורמות לפוריות הקרקע. בארץ גדלים באופן טבעי שיטים שמרכזן באפריקה, ארבעת מיני הבר הגדלים בישראל הם: שיטה סלילנית , סוכך (סוככנית) ושיטת הנגב הנפוצות בנגב, וכן שיטה מלבינה, שנפוצה במקוטע בחבל הים-תיכוני. מוצא השיטים בישראל הוא סודני. שיטת הנגב עמידה בפני קור, ולכן היא שולטת ברמות הגבוהות, שיטה סלילנית נפוצה בערבה ובצפון הנגב ושיטת הסוכך מוגבלת לאזורים חמים בערבה. שלושת מיני השיטה הגדלים במדבר נפוצים בתחום משקעים 50-150 מ"מ בשנה. שיטה מלבינה גדלה רק במקומות בהם כמות המשקעים עולה על 350 מ"מ. זהו המין היחיד הגדל גם באגן הים התיכון, בארץ כמעט ואינה עושה פירות. נוסף על מיני הבר נפוצים מאד בשטחים פתוחים שיטת המשוכות שמוצאה ממרכז אמריקה, והיא נטועה כגובל-תוחם מסביב לפרדסים ושטחים חקלאיים.
כתבה סימה קגן
