בעבר שוייך הסוג ברכיכיטון למשפחת הסטרקוליים, אולם בעקבות מחקריים מולקולאריים נכלל כיום במשפחת החלמיתיים.
ברכיכיטון הסלעים  הוא עץ זקוף בגובה 10-5 מ' בארץ (באוסטרליה העצים מגיעים לגובה של 20 מ'). הגזע ירוק כהה, עבה ונפוח. הגזע העבה והשורשים אוגרים מים, ולכן העץ לחסכן מים שכמעט אינו זקוק להשקיה לאחר התבססות. השורש שיפודי ומעמיק. הוא ממשיך למעשה את הגזע כלפי מטה, לעומק הקרקע. נוף העץ מעוגל או מוארך במקצת. העץ ירוק כל השנה ואינו משיר את עליו לפני הפריחה כמו במיני ברכיכיטון אחרים. העלים מסורגים, צרים וארוכים (מזכירים עלי ערבה) או מאוצבעים לעתים.
הפרחים כוכביים ירקרקים-לבנים, אורכם 1.5-1  ס"מ, עם חמישה עלי עטיף מאוחים שקצותיהם מופשלים לאחור.  אין עטיף כפול, וחמשת עלי העטיף נחשבים לעלי גביע במוצאם. הפרחים חד-מיניים (זכריים או נקביים), ערוכים על אותו העץ. הפריחה חבויה בינות לעלים ואינה בולטת. הפרחים ערוכים בצברים. מהפרחים מתפתחים פֵּרות חומים קשיחים באורך 4-2 ס"מ ובהם זרעים גדולים וצפופים ושערות צורבות (יש ללבוש כפפות כשאוספים את הזרעים).
ברכיכיטון הסלעים הוא עץ נוי המשמש כעץ גינה ופארקים. יופיו בגזע הבקבוקי והפיסולי שלו. במיוחד יפים פרטים המוצגים כבודדים או בקבוצות קטנות במוקד בולט. נסים פינס כותב בספרו "עצי נוי בישראל" שברכיכיטון הסלעים אינו מתאים לשמש עץ רחוב ליד כבישים בשל גזעו העבה המרים מדרכות בקלות ופולש לצדדים. לעתים קרובות השותלים אינם מודעים להתעבות הגזע  כי אינה ניכרת בעצים צעירים. עוד יתרון לעץ הוא הקלות שבה ניתן להעתיקו ממקום למקום, בניגוד לעצים אחרים הנפגעים קשות בהעתקה. העץ נחשב כסוקולנט האוגר מים בגזע ולכן הוא חסכן מאוד במים. הצמח משמש גם כצמח עציץ פופלארי לבית. שתילים קטנים נמכרים במשתלות ובחנויות הפרחים כעציצי בונסאי.
הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה נהגו לחצוב בגזע העבה חורים לאחסון. הם גם השתמשו בזרעים, בגבעולים, בשורשים ובקליפת הגזע כמזון לאנשים וחיות (בעיקר בשנות בצורת).  סיבי הגזע שימשו להכנת חבלים ואף לרשתות דיג.
מוצאו של ברכיכיטון הסלעים במדינת קווינסלנד שבאוסטרליה. בתרבות הוא נמצא עמיד לטווח אקלימי גדול יותר.
בישראל הוא מצוי בגינות וכעץ מוקד במרכז הארץ ובצפונה. אעפ"י שאינו נחשב לעמיד לקור, מוכָּרים כמה עצים יפים בירושלים (בגן הבוטני בגבעת רם ועוד).
כתב אורי פרגמן-ספיר