בוטיה דרומית היא דקל חד-ביתי נמוך יחסית. מגיע בדרך-כלל לגובה 4.6-3.7 מ' אם כי יכול לגדול עד גובה של כמעט 7 מ'. דקלים ממין זה צורתם שונה מעץ אחד למשנהו. הגזע בקוטר 0.5-0.3 מ'.
עלי העץ המנוצים צבעם ירוק בהיר עד אפור-כחלחל. אורכם 3.0-1.5 מ' והם נישאים על פטוטרות באורך 1.2-0.6 מ' שבשני צדיהן שורות קוצים. העלים כפופים וקצותיהם נוטים כלפי הקרקע. העלים היבשים נשארים על הגזע לאורך שנים אם כי יש לעץ טיפוסים שעליהם נושרים מן הגזע.  צורתו הסימטרית, העלים הארוכים שצורתם כקשת, והגזע הגזום שנראה כחלה הופכים דקל זה לעץ נוי דקורטיבי שמבוקש בגינון.
התפרחות בצורת אשכולות ארוכים וצרים היוצאים מציר מרכזי. הפרחים צבעם לבן-קרם והפריחה בישראל באביב ובתחילת הקיץ. הפירות צורתם ביצה והם בגודל של דובדבן גדול. צבעם כתום והם נקראים pindo dates. השם pindo של העץ שמתייחס לפירותיו של דקל זה מקורו בכינוי שלו בשפה המקומית בברזיל ופרגואי (גוארינית) ולא נמצא לו פירוש. הפירות אכילים וטעמם כשילוב של מלון, תפוח ואננס. הפירות אינם משמשים כפירות מסחריים – כנראה בשל הגלעין הגדול שלהם. באזור מוצאו נוהגים לעשות מן הפירות ג'לי ומשימוש זה באים חלק משמות העץ באנגלית.
את הבוטיה מרבים מזרעים והיא אף יכולה לנבוט בסמוך לעצי האם. עצים הגדלים באזורים יבשים או על אדמות זיבורית נוטים להיות קטנים יותר ועם עלים קצרים יותר. דקלי בוטיה הגדלים באור מלא גובהם נמוך יותר. בוטיה דרומית נחשבת לאחד הדקלים העמידים ביותר לקור ועמידה לטמפרטורות המגיעות ל (10-) מעלות כך ניתן לגדלה גם באזורים שבהם האקלים ממוזג וניתן למצוא אותה נטועה בגנים בניו-יורק בצפון החוף המזרחי של ארה"ב ובסיאטל שבקצה הצפוני של החוף המערבי. 
בוטיה דרומית מעדיפה שמש מלאה או חלקית, קרקע חולית מנוקזת. היא עמידה בתקופות יובש אם כי השקיה קבועה והזנה מינרלית יביאו לגידול מהיר יותר ולעצים בעלי נוף נאה יותר. העץ נחשב לעץ מבוקש מאד בנוי בדרום פלורידה ולאורך חופי מזרח ארה"ב ומפרץ מקסיקו, כמו כן הוא נפוץ כעץ גינון בצפון קליפורניה בה יש חורף חמים ולחות מתמדת. גם בישראל העץ ניטע במספרים גדולים ומגדלים שתילים שלו במשתלות רבות. בגינות ובשטחים ציבוריים נוטעים עצים יחידים לנוף או בקבוצות וגם מקובל לטעת אותו על דיונות חול. 
בסוג בוטיה נמצא מיני דקלים דומים מאד לבוטיה דרומית והללו מכליאים אחד עם השני. כך עצים רבים הנחשבים לבוטיה דרומית הם למעשה בני כלאיים של מינים מאותו סוג. בנוסף לכך בוטיה דרומית מכליאה עם הדקל סיאגרוס רומנזוף (שאף אותו נוכל למצוא באילנות) והזכרים של הכלאות אלה נחשבים לעצים נאים מאד למראה.
השם המדעי והעברי של הסוג בוטיה מקורו בכינוי של מין העץ בברזיל שככל הנראה אין לו משמעות מיוחדת. השם המדעי של המין capitata משמעותו בעל ראש והוא מתאר את צורת הגידול של העץ.
כל מיני הסוג בוטיה גדלים בטבע באזורים עשבוניים או ביערות יבשים בדרום אמריקה. אזור התפוצה של הסוג משתרע מצפון ארגנטינה לדרום ברזיל, פרגואי ואורוגואי.
משפחת הדקליים היא משפחה גדולה של צמחים חד-פסיגיים הכוללת כ-200 סוגים ובהם כ-3,000 מינים שתפוצתם היא באזורים הטרופיים והסובטרופיים. רוב מיני המשפחה עם עצים שיש להם צרורות סגורים של צינורות שיפה ועצה שאינם מתחדשים במהלך חייהם. דבר זה מביא לגזע בקוטר סופי כבר בתחילת הגידול ולשורשים היוצאים כולם מתחתית הגזע. תופעה זו מגבילה מאד את התפתחותם וגודלם של עצי הדקליים. התפתחות זו שונה בתכלית מרוב העצים שהינם דו-פסיגיים ושלהם טבעות של רקמות עצה, קמביום ושיפה וגזעם מתרחב בכל שנה. כמו"כ נמצא אצל הדקליים עלים מנוצים המתפתחים מניצן אחד בלבד הנמצא בראש הצמח ושכל פגיעה בו תביא למות העץ.
כתב צבי אבני