שזיף הדובדבן 'פיזארדי' הוא עץ נשיר קטן, הגדל לגובה 6-4 מטר. קוטר נופו 4-3 מטר. יש לו מספר גזעים, ולכן בצעירותו נראה כמו שיח גדול.
העלים דמויי ביצה, שוליהם משוננים, צבעם בעת הלבלוב אדום נחושתי, בהמשך נעשה סגול כהה, ולפני השלכת העלים הם מאדימים. ייחודו של העץ בצבע העלווה, ולכן הוא מבוקש מאוד בגינון.
הפריחה בסוף החורף. צבע הפרחים לבן או ורוד, תלוי בזן. הפריחה אופיינית לפריחת הוורדיים. בהמשך לפריחה נוצר פרי אכיל, הדומה לשזיף קטן יחסית, קוטרו 3-2 ס"מ. עם הבשלתו הופך צבעו לסגול. טעמו חמצמץ מעט.
קצב צימוחו של העץ מהיר, והוא מתאים לרוב אזורי הארץ מלבד הבקעה והערבה. הוא מצטיין במיוחד באזורי ההר הגבוה, כמו מרבית העצים במשפחת הוורדיים. בגינון נהנה העץ מהשקיה סדירה בעונת הקיץ. כמו כל מיני הגלעיניים, גם שזיף הדובדבן רגיש לחיפושית הקפנודיס. הבוגרים מטילים ביצים בקרקע והזחלים חודרים לשורשים. זחל יחיד של קפנודיס בעץ צעיר יגרום לקטילתו במהירות. למעשה, היא הגורם העיקרי לתמותת העצים ולאורך חיי עץ קצרים.
שם הזן Pissardii ניתן בעת שהזן אוקלם בצרפת בשנת 1880. הביא את השתיל  Monseiur Pissard, הגנן הראשי של השח באיראן. הזן פיזארדי הוא סלקציה מתוך תת המין atropupurea. בארצות הברית מגדלים סלקציה אחרת הנקראת Nigra וגם אותה אפשר למצוא במשתלות בארץ. לזן 'פיזארדי' פרחים בצבע לבן ועלים בצבע אדום נחושתי, ואילו הזן ניגרה פורח בוורוד והעלים בצבע אדום-סגול וכהים יותר. מאחר שמדובר בעץ נוי, נעשה לעתים ריבוי בזרעים ולא בהרכבות. לעתים נכשלת ההרכבה, הכנה ממשיכה לגדול ומתקבל צבע פריחה במגוון של לבן-ורוד.
שזיף הדובדבן הוא עץ קטן שמרבים לטעת בגנים בזכות צבע העלים המיוחד שלו ופריו האהוד, כנאמר: ״מה יותר מבאס מלהבין שפספסת שזיף עסיסי רק בגלל שפחדת לנער קצת את העץ?״ (לוגאן פירסל סמית, 1865- 1946).
כתבה סימה קגן