אלון הגלעין הוא עץ ים תיכוני ירוק עד, זקוף. גובהו 25-10 מ'. נוף העץ מגוון – צר או רחב. לעץ מופע כהה, לעתים ממש משחיר.
העלים קשיחים, ירוקים כהים בצדם העליון ומכסיפים בצדם התחתון. את הצבע המכסיף מעניקה לעלה כסות לבד צפופה המבודדת את העלה מסביבתו ומצמצמת את איבוד המים מהפיוניות הנמצאות ברובן בצד התחתון של העלה. העלים מגוונים בצורתם – דמויי ביצה, אזלמניים או אף צרים וארוכים, אורכם 7-4 ס"מ. שולי העלה משוננים קלות. העלים בשתילים ובצימוח צעיר גדולים יותר ולעתים אף דוקרניים. זוהי כנראה התאמה להגנה עליהם מפני רעייה בשלבים קריטיים אלו בחיי העץ. העלים הקוצניים מזכירים את עלי הצינית – שיח אירופאי מפורסם – מכאן שם המין המדעי ilex (ציניתי) ושמות עממיים נוספים של העץ.
הפריחה מתרחשת באביב ואינה בולטת. הפרחים ירקרקים ומואבקים על ידי הרוח. פרחים נקביים וזכריים ממוקמים על אותו העץ. הפרחים הזכריים ערוכים בעגילים רפים המפזרים את האבקה שלהם ברוח. מהפרחים הנקביים מתפתחים בלוטים לאורך הקיץ במשך כחצי שנה. הפרי מכיל בלוט ובו זרע יחיד היושב בתוך ספלול. הבלוט חלק ובולט מאוד מהספלול. לספלול קשקשים הדוקים, קטנים, רעופים ולבדניים.
אלון הגלעין הוא עץ מאריך חיים המשמש לנוי כעץ גינה, גדרות ופארקים. מפורסם בשל עמידותו לחום ולקור, ובשל חסכנותו במים – אינו זקוק להשקיה לאחר שלב ההתבססות. חסרונו בצימוח אטי מאוד ובנוף הכהה והקודר שלו.
הגזע קשה וחזק במיוחד, שימש עוד בתקופות עתיקות לבניית מבנים, עמודים, עגלות, חביות ומכשירים שונים. משמש גם לבעירה ולהכנת פחמים. באירופה משמש העץ במטעי פטריות הכמהין, הגדלות על שורשי העצים.
הבלוטים אכילים לאחר קלייה או כאבקה, משמשים באירופה למאכל חזירים. לאחר הרתחה משמשים הבלוטים גם כחומר מחטא לפצעים.
מוצאו של אלון הגלעין הוא באגן הים התיכון – מטורקיה ועד לספרד ופורטוגל, כמו גם בארצות המגרב. אלון הגלעין יוצר יערות משלו או גדל ביערות מעורבים במגוון בתי גידול סלעיים, מגבעות חופיות ועד למרומי הרים בפירינאים ובאטלס. באנגליה הוא נחשב לצמח פולש, במיוחד בשנים האחרונות עם התחממות כדור הארץ.
אלון הגלעין הוא עץ נוי לא נפוץ בגינות במרכז הארץ ובצפונה.
כתב: אורי פרגמן-ספיר