משפחת הברושיים בסדרת הברושאים (Cupressales, סדרה בחשופי הזרע שבה עוד 2 משפחות ללא נציגים בבר בישראל. בעבר היה נהוג לכלול אותה בסדרת המחטניים, Pinales, ביחד עם האורניים ועוד 4 משפחות ללא נציגים בבר בישראל), כוללת 23 סוגים וכ-150 מינים. רוב הרשימות הטקסונומיות כוללות במשפחת הברושיים, שלמיניה עלים נגדיים, הערוכים ב-4 טורים או בדורים, גם את משפחת ה-Taxodiaceae (שבה הסוג סקוויה - Sequoia), שלמיניה עלים מסורגים. או אז כוללת משפחת הברושיים המורחבת (sensu lato) עוד 10 סוגים ו-15 מינים והינה המשפחה רבת הסוגים (אך אינה בת מספר המינים הגדול ביותר) שמבין האיצטרובלנים. עם זאת, יש המפרידים את ה-Taxodiaceae למשפחה בפני עצמה.
הברושיים שייכים לקבוצה טקסונומית קדומה, שהתפתחה כבר באמצע עידן היורה (Jurassic), לפני כ-170 מיליון שנה והיא הקבוצה שלה התפוצה הרחבה ביותר מבין האיצטרובלנים, המשתרעת בכל היבשות, למעט אנטארקטיקה.
המשפחה קרויה על שם הסוג ברוש (Cupressus), ששמו המדעי הוא השם הלטיני הקדום לברוש מצוי. ייתכן שמקור השם בשפות השמיות (אכדית: Kupru ;Kuppuru) ומשמעותו זפת (אספלט) וחומר חיטוי והיטהרות, שהיו מפיקים משרפי העצים. קרובים להיגוי זה גם השמות בעברית התנ"כית כופר וגופר, המוכרים לנו כחומרי בניה ואטימה ששמשו את נח בבניית התיבה: "עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי-גֹפֶר... וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (בראשית ו', י"ד). במיתולוגיה היוונית מסופר על הנער קיפריסוס (Cyparissus), אהובו של אפולו, אשר הרג בשוגג ברומחו את הצבי המאולף שלו. כל כך היה רב צערו על חיית המחמד שנקטלה, עד שנהפך לעץ ברוש אשר מני אז מסמל אבל ונהוג לנטעו בבתי קברות. כאשר תיאר הטקסונום לינאוס (Carulus Linnaeus, 1707-1778) את הסוג ברוש, השתמש בשם עתיק היומין, אף כי יש החולקים על זיהויו. השם העברי, ברוש, מופיע מספר פעמים בתנ"ך, למשל: "אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו" (ישעיהו מ"א, י"ט) ואכן יש המזהים את התאשור עם הסוג שלו אנו קוראים היום ברוש. יש המזהים את הברוש המקראי עם מיני ערער שונים.
הברושיים הם עצים או שיחים, כמעט כולם ירוקי עד, רובם מכילי שרף ארומטי, על-פי רוב הם חד-ביתיים, שבהם אותו פרט נושא איברי רבייה זכריים ונקביים נפרדים, אולם מיני ערער שונים הם דו-ביתיים - באוכלוסיה פרטים נושאי איברים זכריים ופרטים אחרים נושאי איברים נקביים. הברושיים הם מואבקי-רוח, אך מינים אחדים של ערער הינם מואבקי ציפורים. השורשים סיביים עד מעוצים, לעתים יוצרים "ברכיים" מעל פני האדמה. הגזע סיבי ותלום, במיני ברוש וערער שונים הגזע חלק. להבדיל מאורניים, הענפים הצדדיים דומים לענפים הראשיים והם מפותחים היטב. הם גליליים, מזוותים, או פחוסים, מכוסים בצפיפות בעלים קשקשניים, או בבסיסי עלים הסורחים על הענף. העלים פשוטים, קשקשניים-משולשים הערוכים רעופים זה על גבי זה, לעתים הדוקים על הגבעול, עד סרגליים-מחטניים, יושבים או נישאים על פטוטרות. לעתים קיימים שני טיפוסי עלים על אותו פרט - העלים הבוגרים קשקשניים והעלים הצעירים מחטניים, מתפשקים לצדדים. בעלים עוברת תעלה מכילת שרף ובמינים רבים על פני העלים בלוטות שרף. בדרך-כלל העלים נותרים יציבים על הענפים לאורך 5-3 שנים ונושרים עם הענף הצדדי השלם, אולם במינים אחדים (טקסודיון) הם עונתיים ונושרים כל שנה.
אברי הרבייה ערוכים באיצטרובלים קטנים, העשויים קשקשים נגדיים או דוריים, לעתים האצטרובלים הזכריים והנקביים נישאים על ענפים נפרדים.
האיצטרובלים הזכריים, יחידים, בדרך-כלל, בקצות הענפים ורק במינים אחדים הם ערוכים בצברים בקצה הענף או לאורכו, כדוריים עד מוארכים. הם עשויים אבקנים קשקשים (sporophylls) הרעופים זה על גבי זה, ב-8-4 דורים, כל אחד מהם נושא 10-2 שקי אבקה (microsporangia) בצדו התחתון. גרגרי האבקה כדוריים וחסרי כיסי אויר או כנפיות.
האצטרובלים הנקביים, גם הם נישאים יחידים בקצות ענפים, למעט במינים אחדים והם מתבגרים ונושרים במהלך עונה אחת או שתיים, עם הענפים הקצרים עליהם הם נישאים, או שהם נשארים יציבים לאורך שנים רבות על ענפים מבוגרים. על-פי רוב הם עשויים מעט קשקשים חופפים, או צמודים, המאוחים לחפים עקרים, היוצאים מבסיסם כמעט לכל אורכם, כאשר רק קצות החפים חופשיים. כל צמד קשקש-חפה הינו דמוי-תריס, מוארך, או דמוי-יתד, מתעצה או מתעסס בבגרותו. כל קשקש נושא על פניו 20-1 ביציות זקופות. עם ההבשלה מכיל כל קשקש 20-1 זרעים מכונפים, או חסרי כנפיות, שלהם 9-2 פסיגים.
במיני ברוש אחדים, חלק מהאצטרובלים הנקביים אפילים (Serotinous) - לאחר ההבשלה הם נותרים יציבים ובלתי פתוחים על הענפים ונפתחים רק בשעת שריפה, כמנגנון הישרדות, המאפשר התחדשות המין מנבטים צעירים, שיצוצו לאחר עונת הגשמים הבאה. תופעה זו מוכרת גם באיצטרובלנים אחרים.
אף שמיני המשפחה אינם שולטים באזורים גיאוגרפיים נרחבים, הם מהווים מינים עיקריים באזורים נקודתיים. אחד ממיני הברושיים המוכרים ביותר הוא הסקוויה הענקית (Sequoiadendron giganteum), הנחשבת כעץ הגדול בעולם, שגובהו מגיע ליותר מ-80 מטרים וקוטר גזעו לכ-7 מטרים והוא עשוי להגיע לגיל מופלג של 3,000 שנה. העצה של רבים ממיני הברושיים עמידה לנזקי טרמיטים ולריקבון ולפיכך משתמשים בהם לייצור חפצי עץ הבאים במגע עם הקרקע, כמו למשל ארונות קבורה. מינים אחרים משמשים בתעשיית העפרונות ולייצור רעפי עץ לגגות. העצה של מיני ערער שונים הינה בעלת ריח נעים ועמידות ארוכת שנים והיא משמשת בתעשיית ארונות הבגדים והשידות. מאצטרובלי מיני ערער שונים מכינים בשמים וחומרי טעם, המשמשים בתעשיית המשקאות החריפים. רבים ממיני הברושיים משמשים לייעור וגינון, פותחו אלפי זני תרבות והם הנפוצים מבין האיצטרובלנים הנמכרים כעצי נוי.
בישראל קיימת במצוקי הגליל המערבי אוכלוסייה בודדת של ברוש מצוי, שאינו נטע אדם, כאשר בצורת הבר ענפי העץ הצדדיים אופקיים. מיני ערער שונים גדלים בגליל ובחרמון, אך הם נדירים. מיני ברוש שונים מפארים חורשות שנטעו בידי הקרן הקיימת לישראל, פארקים עירוניים ושדרות ברחבי הארץ. לעתים מוצאים שדרות ברושים בשולי מטעים, משום שנטעו בעבר כשוברי רוח להגן על עצי הפרי.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
|
ברוש אטלנטי ברוש אריזוני | ברוש לוזיטני ברוש מצוי | טטרקליניס מפריק טכסודיון דו-טורי | ערער אדום קליטריס מיובל |