שיטת ויקטוריה היא קרובה של השיטה הכחלחלה, וכמוה הובאה לישראל מאוסטרליה. כמו בשאר מיני השיטים האוסטרליות, גם העלה של שיטת ויקטוריה הינו פטוטרת מורחבת (פילוד) והטרף המנוצה כמו, בשיטים האפריקאיות,  חסר. בשונה ממיני שיטה אוסטרליים אחרים בארץ, בשיטת ויקטוריה עלי הלוואי בבסיס הפילוד הם קוצים. בבסיס כל פילוד יש שני קוצים באורך 2-12 מ"מ.
התפרחת היא אשכול שאורכו כ-10 ס"מ, הנושא קרקפות כדוריות בגודל כחצי ס"מ בצבע קרם עד צהבהב. בכל קרקפת יש 15-30 פרחים זעירים. התרמילים שטוחים, אורכם כ-8 ס"מ ורוחבם 9-16 מ"מ, והזרעים שבתוכם יוצרים בליטות ברורות לאורך צירי התרמיל. לזרעי שיטת ויקטוריה יש ערך תזונתי בשל רמות החנקן שלהם. הם ניתנים למאכל כנבטים, וכמקור ל"קמח" ללחם ודייסות.
צמח זה עמיד ליובש, ככל הנראה הודות לשורשיו המעמיקים לחדור לקרקע, עד לעומק של כ-20 מ'. שיטת ויקטוריה נפוצה באזורים צחיחים וסוב-טרופיים באוסטרליה, שם היא גדלה במגוון רחב של בתי גידול, אבל בדרך כלל נמצאת בקרקעות כבדות ובאדמות סחף. באזורים מסוימים מספר הפרטים מהמין עשוי לגדול במידה ניכרת במהלך רצף של עונות רטובות והמין יכול להפוך למטרד, במיוחד סביב נקודות השקיה. למרות שמין זה לא ידוע כמין פולש במקומות אחרים בעולם, בישראל הוא מתפשט במהירות והיקפי השטחים הנגועים מחייבים להגדירו כמין פולש. מסיבה זו הוא מופיע ברשימת המינים שאינם מומלצים לגינון שפרסמו משרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, רשות הטבע והגנים וגורמים נוספים.
שיטת ויקטוריה הובאה לישראל לשם ייעור, בעיקר בנגב הצפוני. כיום מין זה פולש בישראל בעיקר מצפון לבאר שבע, בעקבות הנטיעות הנרחבות שבוצעו באזור זה. מוקדים נוספים קיימים באזור לטרון, מדרום-מערב לכנרת ובמורדות המערביים של רמת הגולן. הפרטים הרבים יוצרים סבך צפוף בלתי חדיר השונה באופיו מהנוף המדברי המקומי, וכן דוחק מיני צומח מקומיים.
כתבה עפרי גבאי