קרקש צהוב

הדפסה
  Colutea istria שם מדעי
  Bladder Senna Common name
סֵייסַבַּאן שם ערבי
קטניות
Fabaceae
משפחה
5 מס' עלי כותרת
מנוצה צורת העלה
תמים שפת העלה
מדבר בית גידול
עגול צורת הגבעול
שיח ובן-שיח צורת חיים
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
עונת הפריחה
צמח מוגן

קרקש צהוב
צילום: © שרה גולד   גן בוטני הר הצופים, מרץ
© כל הזכויות שמורות לצלמים ולאתר צמח השדה.

מידע נוסף

קרקש צהוב הוא שיח גדול ומסועף, גובהו עד 2 מ', ענפיו דקים, קליפתם חומה–אדמדמה. העלה מנוצה פעם אחת ל-4–6 זוגות עלעלים ביציים רחבים, תמימי-שוליים, ובקצה העלה צומח עוד עלעל ללא בן-זוג. בבסיס העלה יש שני עלי-לואי מפורדים. אורך כל עלעל עד 15 מ"מ ורוחבו עד 7 מ"מ.
קרקש צהוב פורח במרס–אפריל. הפרח יפה, פרפרני צהוב, גדול (עד 2 ס"מ). המפרש עגול, מפורץ בראשו. בבסיסו 2 עיגולים אדומים הנוגעים זה בזה (במין קרקש קיליקי הם מרוחקים זה מזה, לכן נראים כזוג עיניים). המשוטים סרגליים, נטויים מטה. הסירה קטומה. השחלה שעירה. הפרי ייחודי, יפה ומעניין: הוא נפוח וחלול, מראהו כנקניקיה קצרה ושמנה, אורכו 4–6 ס"מ וקוטרו 2–3 ס"מ. הוא תלוי כלפי מטה על עוקץ ארוך. קליפתו אדמדמה ושקופה למחצה כקלף, מכסיפה בהתייבשה. השם קרקש משמעו מעי, והרי ממעיים של בהמה נהגו להתקין נקניקיות. הזרעים מקרקשים בפרי כרעשן של תינוקות. הזרעים קטנים וקשים, דמויי כליה, צבעם חום, והם חביבים כנראה על חדקוניות זעירות, כי רוב הזרעים באוכלוסיה נגועים ואכולים בפי חיפושיות אלה.
קרקש צהוב גדל במרומי הר הנגב, פרטים בודדים מגיעים הרחק צפונה עד לגליל התחתון (קרני חיטין) ודרום הגולן (גמלא), יש סבורים שפרטים צפוניים אלה מקורם בצמחים שהועתקו בעבר בידי אדם. תפוצתו העולמית משתרעת במזרח התיכון.
בסוג קרקש 25 מינים. מין נוסף, דומה לו מאוד אך עלעליו ופרחיו גדולים יותר, הוא קרקש קיליקי, הגדל בחרמון וצפונה.

כתב מייק לבנה


הפרפר כחליל הקרקש  מעופף בקרבת שיח הקרקש הצהוב המהווה את הצמח הפונדקאי אשר מזרעיו, המצויים בתרמיליו, ניזונים זחלי הפרפר. כחליל הקרקש הוא מין אנדמי לאזורים המדבריים בסיני, בנגב המרכזי, בהרי אדום, ובאזורים שונים בחצי האי ערב



תמונות נוספות:

הצמח במקורות

מגדלים אותו במנזר סנטה קתרינה במרומי דרום סיני ומתייחסים אליו כאל צמח מקודש בעקבות אירועי בני-ישראל במדבר – אם בתור "מטה אהרון" ואם בתור "הסנה הבוער באש ואיננו אֻכָּל". הבדווים בדרום הארץ ובסיני נוהגים להכין מקל אישי מענפיו, לקלף את קליפתו החומה, ולחרוט בו פיתוחים.