מרוות ירושלים היא עשבוני רב-שנתי, אולי הידוע במיני המרווה. זקוף, גובהו 80 ס"מ ויותר. התפרחת מסועפת, ענפיה נגדיים, יש טוענים שהיא ששימשה השראה לעיצוב מנורת בית-המקדש, ומוצאים אף בשם מרוה משום רמז לכך, מתוך הדמיון במילים מרוה–מוריה. פורחת ממרס עד יוני, מואבקת על-ידי דבורים גדולות.
הכותרת בולטת הרבה מתוך הגביע, צבעה ארגמני. בצפון הארץ צבע הפרח חיוור יותר, ויש הרואים בכך משום זן נפרד, הנקרא "זן ירוק-גביע" או "מרוות האלונים".
הגבעולים מכוסים שערות בלוטיות וגם שערות פשוטות. הגביע מכוסה שערות בלוטיות. ענפי התפרחת דביקים.
שכיחה בארץ בחורש לח באזור הימתיכוני, בעיקר בהרים, משני עברי הירדן, וחודרת אף למדבר.
זה מין תת-אנדמי, שתפוצתו העולמית מצומצמת לארץ-ישראל ולסוריה בלבד.
שמה ניתן לה על-ידי הבוטנאי השויצרי בּוּאַסְיֶה, שחקר את צמחיית המזרח התיכון במשך עשרות שנים במאה ה-19.

מין זה שייך לסוג גדול במשפחת השפתניים, מיוחד בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרוה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. אלה גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרַך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית, שהרי ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטואנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות. השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.

כתב מייק לבנה