קורנית מקורקפת היא בן-שיח נמוך, צפוף, נוקשה, המדיף ריח עז של זעתר, בדומה לאזוב אך קצת שונה. כתבלין הוא מחליף את האזוב, אך נחשב קצת פחות משובח. הצמח מסתעף מבסיסו, צמיחתו כדורית, קוטרו 20–50 ס"מ. הענפים קשים, דוקרניים (אך לא קוצניים), לעתים קליפתם מלבינה. העלים נגדיים, תמימים, קטנים (אורכם 2–8 מ"מ ורוחבם 1–2 מ"מ), מוארכים, קשים, מכוסים שערות בלוטיות, המפרישות את ריחו המיוחד. בקיץ מוחלפים העלים בעלים קטנים יותר.
קורנית מקורקפת פורחת בסוף האביב ובקיץ, ממאי עד אוקטובר. הפריחה עשירה והומה ממאביקים. הפרח קטן, שפתני, ורוד–סגול, אופייני למשפחתו: גביע ירוק דו-שפתני ועליו 13 עורקי-אורך. כותרת שחלקה התחתון צינורי וחלקה העליון בנוי שתי שפתיים: שפה תחתונה רחבה, כמשטח-נחיתה לחרקים, מפוצלת בקצה ל-3 אונות – האמצעית מקושטת לעתים בכתמים כהים; ושפה עליונה מפורצת מעט בקצה. 4 אבקנים בולטים מהפרח. הפרחים ערוכים בקבוצות כדוריות צפופות כקרקפות, מכאן שם המין, אך השם אינו מוצלח, שהרי לא קרקפו אותה. אולי מוטב היה לקרוא לה קורנית קרקפית? שם הסוג קדום, ידוע מכתבי חז"ל.
קורנית מקורקפת שכיחה, תכופות בריכוזים צפופים, ברוב חלקי צפון הארץ ומרכזה. היא מעדיפה קרקעות דלים, עולה בהמוניה בסלעים, בעיקר של כורכר, חוואר וקירטון. גדלה באזור הימתיכוני ובשוליו בארץ, ותפוצתה העולמית משתרעת בארצות הים התיכון.
ידועה ברפואה העממית בשלל תפקידים, ובמטבח – כתחליף לאזוב בתור זעתר.
ישנם שני חומרים פעילים מרכזיים בצמח: החומר ה"מתוק" יותר והמשמש הרבה לחיטוי ובעיקר לסירופים נגד שיעול הוא תימין. החומר בעל החריף יותר הוא "קרבקרול" הנותן לאזוב את עזותו  גם הוא פעיל נגד חיידקים ופטריות. שני החומרים מצויים הן בקורנית והן באזוב אבל בפרופורציות שונות.

פריחתה המאוחרת עושה אותה לצמח-דבש חשוב
המין יחיד בסוגו.
כתב מייק לבנה