מרוה ריחנית היא צמח בל-יישכח: תמולל פיסת עלה שלו, והריח הנעים לא ירפה מאצבעותיך במשך יומיים. זהו שיח ירוק-עד, מסועף ומעוגל, בקוטר 70 ס"מ. הגבעול מרובע, מכוסה בשערות זקופות. העלה משולש, מאפיר, מחולק פחות או יותר, עוטה כיסוי צמרי צפוף, פניו מקומטים–מגוממים. על הגבעולים הצעירים והעלים יש שערות בלוטיות. העלים התחתונים ביציים, גדולים, לבובים, נישאים על פטוטרת. העליונים קטנים, משולשים, יושבים.
מרוה ריחנית פורחת מפברואר עד מאי. הכותרת גדולה, אורכה 2 ס"מ, צבעה לבן עכור, השפה העליונה נוטה לקרם. הפרחים אופייניים לסוג (ר' להלן). הפריחה שופעת באביב, הצמח מכוסה בצפיפות במאות פרחים, והוא זועק למרחוק. הגביע מכוסה שערות לבנות ארוכות וצפופות, וגם בבלוטות. מתחת לכל דור פרחים לופתים את הגבעול שני חפים רחבים.
מרוה ריחנית גדלה בתחום מוגדר: בבתות-סְפָר, כלומר במעבר בין התחום הימתיכוני לתחום יבש יותר, ובבתות ספר. הצמח מתנהג כאילו קרא את הספרות המקצועית, ומקפיד להופיע במקום המתאים והמצופה בלבד, ובו הוא שכיח ביותר. במקומות מתאימים (למשל במזרח הגלבוע) הוא מגיע לשליטה מרשימה בנוף בכלל ובשולי דרכים במיוחד. אפשר למצאו ברוב אזורי הארץ, פרט לקצוות (חרמון ודרום הנגב, צפון מישור החוף). תפוצתו העולמית משתרעת בארצות שלמזרחו של הים התיכון. ברפואה העממית מייחסים למרוה הריחנית שפע של סגולות: תרופה לעצבים רופפים, להזעת-יתר, לכאבי-בטן, להקאות, לשיבושים בוסת, לדלקות החך והחניכיים,לנשירת שערות, לקשקשים. לכאבי שד. אני ממליץ על שימושים בדוקים יותר: מתאים לתיבול תה, אולם רק בכמות זעירה (רבע עלה לכוס), כי בושמו כה שתלטני; העפצים המתפתחים על המרוה הריחנית אכילים בצעירותם ואף טעימים מאוד – לקלף ולנגוס.

מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך. נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים (פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) – מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד. האבקנים גדולים, כל אבקן מחולק לשתי זרועות: התחתונה אינה נושאת אבקה, אלא משמשת מִדְרָך לחרק במנגנון ההאבקה: בדרכו אל הצוף שבפרח נאלץ החרק לדרוך על הזרוע התחתונה, וזו מפעילה כמנוף את הזרוע העליונה, כך שזו מתכופפת וזורה באופן פעיל אבקה על גבו של החרק. בפרח מבוגר יותר יוצאת הצלקת לעמדה שהיא גורפת את האבקה מגבו של החרק. כך נמנעת במידה רבה האבקה עצמית: ביומיים הראשונים של הפריחה, כאשר האבקנים מפזרים את אבקתם, אין הצלקת של אותו פרח בשלה עדיין לקבל אבקה. מנגנון כזה מקובל במינים רבים של צמחים, וחובבי לטינית קוראים לו פרוטאנדריה, היינו הקדמת השלב הזכרי. המאביק הטיפוסי הוא דבורים גדולות ובינוניות.
השפה התחתונה של הכותרת מפושקת, מחולקת ל-3 אונות, האמצעית רחבה מהצדדיות. עמוד העלי מפוצל בקצהו כלשונו של נחש. הזרעים (הפרודות) מפרישים ריר בהירטבם.
בסוג 700 מינים. בארץ 22 מינים, מהם ימתיכוניים ומהם מדבריים. עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.
יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה (אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש. השערה זו פותחה ביסודיות בידי הבוטנאים הישראלים אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה. אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת. דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע. בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.

כתב מייק לבנה