לא לפרחי הדלעת וה"דלורית", לא לפרחי האבטיח חסר הגרעינים, וגם לא לפרחי "ירוקת החמור" המצהיבים להם בחשאי, לפני שהם מטיחים במטייל הטירון את פצצות זרעיהם המצחינות.
בשלהי הקיץ מצהיב עמק חפר בשלל צבעיהם של שלושה פרחים נפוצים, הממשיכים מדי יום לכבוש להם שטחי מחיה חדשים: הכנפון הזהוב, טיונית החולות האמריקאית והטיון הדביק הותיק שלנו. הכנפון הזהוב, שבלטינית שמו הוא Verbesina encelioides, הוא צמח פולש זה מקרוב בא. הגיע רק לפני כמה עשרות שנים. הוא הגיע מאמריקה, בדרך לא דרך, התפשט בחולות רצועת עזה, בחולות הנעמן שבצפון ובחולות עמק חפר. בשנות פלישתו הראשונות כינו אותו "סביון אפריקאי", ואחר כך "סביון אמריקאי", עד שועדת השמות הכירה בהתאזרחותו הלא רצויה, והעניקה לו שם עברי למהדרין: כנפון זהוב.
זהוב על שום מה? על שם צבעו הצהוב-זהוב כמובן. וכנפון על שום מה? על שזרעיו מתנופפים ברוח כמו כנפי ציפור. בתחילה היה לו יתרון בולט: הוא היה מצהיב בפרחיו הגדולים דמויי החרצית דווקא בסתו, בעת שאזלו מהשדות כל פרחי הצבעונין. הוא מחבב את החולות, את הדיונות שהשתקעו ואת האדמות הקלות של עמק חפר. כל הנוסע לאורך כביש 581, צומת הרוא'ה עד צומת כלנית, ישמח ליהנות מגושי הצוהב הפזורים לאורך הכביש, על התעלות, על הדפנות ובתוך השדות. אבל היום כבר ברור לכל חובב טבע שהכנפון הזהוב הוא פולש קשוח, שהשתקע בחולותינו בנחישות, ומאיים על פרחי הבר המסורתיים שלנו. וכבר אין שמחה והשתאות, כמו שהיו לפני כמה שנים, בעת הופעתו הראשונה.
הטיונית האמריקאית,
בלטינית Heterotheca subaxillaris, אף היא "פולש אמריקאי". זהו בן שיח זוחל ומתפשט באורח נמרץ. פריחתו הצהובה החזקה מושכת עין מרחוק. הטיונית האמריקאית היא בת דוד רחוקה של הטיון הדביק שלנו, רק חסרה את הריח החריף שלו. גם היא, כמו הכנפון, חובבת מושבעת של החול: אם בדיונה המשוקעת ואם באדמות החול הקלות של עמק חפר. אף כי שטחי פלישתה הראשונים היו דווקא הנגב המערבי, רצועת עזה, ומישור החוף.
בים החולות המשתרע דרומה ומזרחה מחדרה, בואך בית אליעזר והלאה דרומה, התפשטה הטיונית האמריקאית במידה ממש מבהילה. אך בעוד שהכנפון הזהוב הגיע ארצה, לפני כשלושים שנה, בדרך אקראית אך נחושה של מהגר פולשני, הרי שהטיונית האמריקאית הובאה במיוחד ארצה, כדי לשמש "צמח קושר חולות", בדומה לשיטה המכחילה הפזורה בכל הארץ. אם בדרך הטבע ואם בדרך המקרה מצד אחד, ואם בדרך מכוונת או מתוכננת, התוצאה היא אחת: התפשטות מבהילה של שני "הצהובונים" הללו. למרות, שמטיילים בשדות ותיירים לרגע עשויים להתלהב מאד מגושי הצהוב הבוערים שלהם.
ומי נשאר לנו? הצהוב השלישי? שלנו בן שלנו, בשרנו ודמנו, יליד הארץ אמיתי? צבר בן צבר? כן, זה נכון, הטיון הדביק
הריחני שלנו. הקלנו ראש בו בשנים עברו, הוא לא נחשב לצמח מיוחס, הוא מעין פולש מקומי, שמנצל כל שטח קרקע מופרע, כל גידול חקלאי שחרב. אבל היום, כאילו להגן עליו מפני הפולשים הצהובים בני משפחתו, עלה ערכו של הטיון הדביק מאד מאד. מיוחסות לו לאחרונה תכונות מרפא רבות ומגוונות, עד שנראה לפעמים שהוא הוא "האמא של צמחי המרפא"! "מלך צמחי המרפא"! כיום נוטים מומחי רפואת צמחי הבר לייחס לו מרפא של 40 מחלות לפחות!
בעמק חפר צומח הטיון הדביק באדמה הכבדה, על גדות בריכות הדגים ועל שפכי מחצבות למיניהם. אין גיר ואין סלעים, אין מסלעות ואין אבנים, אבל יש טיון דביק! זה אולי לא בדיוק כמו במגדירים, אבל זה בדיוק כמו בטבע. וכך מצטנע לו "הצהוב השלישי" שלנו בפינות, מתחמק לו כאילו מעימות חזיתי עם שני הצהובים הפולשים. אבל הרי כולנו חכמים וכולנו למודי היסטוריה, וכולנו יודעים שסוף הפולשים הוא גירוש או טמיעה באוכלוסייה המקומית. והרי יכול גם להתרחש נס רפואי קטן, ומישהו יחליט לגדל את הטיון הדביק כגידול שדה לכל דבר. או אז יצהיבו באמת שדות עמק חפר, בצוהב נכון, מקומי, "ילידי" אמיתי!
לכן נסיים בבקשה: הנוסע, בחולפו על פני עמק חפר שבשרון, או בנוסעך בכביש 581, פקח עיניך לשלושת הצהובים שסביבך, המסתערים ממש על שלהי הקיץ, וחשוב על כך שסופם של הפולשים תבוסה מכאיבה, וסופם של הילידים המקומיים תחיה מחודשת! וכן, עוד משהו קטן, אתה רשאי לעצור בצד הדרך ולקטוף לך ולילדיך כמה דוגמאות משלושת הצהובים.
