שדות השלף והביצה שיבשו לעת הקיץ, ושאליהם נהגנו בנעורי את הצאן המתפרעות תדיר, העלו ניצה ירוקה ורעננה לאחר הגשמים. אך לא ספיח החיטה המשביע היה זה, ולא סחיש השעורין הטעים. אלא צמחי רוש ולענה, מְאֵרוֹת ומְרִירוֹת ירוקות, שסכנתן מרובה ונזקן עולה בהרבה על תועלתן. זכורים לי במיוחד "צמד החמד" הקוצני – הַהָגָה המצוי והיַנְבּוט, ינבוט השדה. שני צמחים שתמיד דומה היה עלי שפלשו מאפריקה הלוהטת, מהמדבריות ּהאפריקאיים האכזריים, שוחרי חום וקוצניים להחריד.
האדמה הכבדה הביצתית שהקיפה את הקיבוץ שלנו, בין תעלות הניקוז וסוללות העפר הצמיחה את שני העשבים הרעים הללו בכמויות מבורכות, ממש מעין חורש סבוך. וזכורני שבהיותי ילד קטן, כבן שמונה בערך, התרסק בשדותינו מטוס קרב בריטי מסוג 'ספיטפייר'. הטייס ניצל כשצנח, אך נחבל בכל גופו וגפיו נשברו. כל הקיבוץ, ואני לא מהסס לחזור על כך: כל הקיבוץ עזב את מלאכתו נטש את את עבודתו ופתח בריצה מטורפת לשדות גבעת חיים, היכן שעישן מטוס הקרב המרוסק. רצתי עם כל קהל הילדים, כמו שהייתי יחף, במכנסיים קצרים ואיזה בדל גופיה על הגוף. אווירון אנגלי נפל!!! בואו לראות! רוצו לראות! יש שם מזכרות מופלאות: שעונים, חלקי מתכת, נשק ושרידי תא הטייס! אווירון אנגלי נפל בשדה!
הגעתי עם חבריי אל חורשת האיקליפטוסים המקיפה את המשק, חצינו את שוליו של בית הקברות הזעיר, ירדנו בתעלת הניקוז היבשה ופרצנו אל שדה השלף שאדמתו כבר נסתדקה. ואז, מבלי להבחין מבלי לחשוש ומבלי לנחש – נפלנו בפח הנורא של שני צמחי 'המארה הירוקה' שארבו לנו: ההגה המצוי וינבוט השדה. רצים ובוכים, רצים ושותתים דם, רצים ונשרטים. אסור לעצור לרגע, אסור להשתהות, יחד לעוט עם קהל החברים השוטף אל האווירון האנגלי שנפל. הרגליים היחפות שוספו ממש בחודי הקוצים. הינבוט הגבוה קרע ופצע את הירכיים ועד לבטן הגיע. אבל מי יעז לעצור? מי יעז לחדול מהריצה? בכיתי בקול חרישי, בקושי נשמתי, ורק רצתי ורצתי, חוצה את מעבה מלכודת הרמחים הירוקים הננעצים בכאב נורא בגופי.
ולפתע, כמו באגדות, כמו בסרטי ה'הפי אנד', כמו בחלומות בחיקם של אבא-אמא קרה לי נס! נחטפתי מתוך הסבך והונחתי באחת על כתפיו של אבי מרלא ז'ל, איש צעיר חזק וגבוה מ'ההשלמה', שאמר לי תוך ריצתו, שב בשקט ואל תפריע, ואנחנו נגיע. הוא העמיס אותי ואפילו לא ניגב את הדם ששטף מרגלי. הוא שעט קדימה עם קהל הרצים, ישר, דרומה, אל שרידיו העשנים של ה'ספיטפייר' הבריטי המרוסק. הבטתי סביבי וזוכרני ממש מחזה מהאגדות: בכל מקום נחטפו הילדים והועמסו על כתפיהם החסונות של הבחורים מ'ההשלמה'. לא הבחינו בין בנים ובנות, כולם ניצלו. כולם הורמו מהקרקע הבוגדנית, מסבכי ה'מארה הירוקה'. הונפו אל על וזכו לעמוד במעגל הכי קרוב אל המטוס ואל שרידיו העשנים.
בזיכרוני, כשאני שב אל היום ההוא, והמראות מציפים אותי עד לבלי הכיל, אני זוכר את זוג ה'מרעין בישין' הללו, שאני מכנה אותם 'המארה הירוקה', ההגה המצויה וינבוט השדה, ימח שם שניהם, דוקרים ומכאיבים שכמותם, ירוקים ורעננים להטעות, ומגירי דם ילדים יחפים ללא רחם. בקיץ חלומי ורחוק של שנת 1946, בטרם נחתו עלינו כל הרעות בארץ.