רואים ירוק בעיניים: מאכלים אורגניים, פחי מיחזור, בעיות המים וההתחממות, דיאטות טבעיות, שמירה על בעלי חיים וצמחים, ועוד ועוד. טרנד חולף או בקשה עמוקה ואמיתית? עלייתה של הסוגיה האקולוגית לכותרות, וחשיבותו של ערך השמירה על הסביבה והבריאות, מעוררות שאלות בנוגע למשמעות ערכים אלה ולחשיבותם מבחינה יהודית.
פתיחת צוהר למבט יהודי על הגל הירוק יכולה להאיר נקודות מעורפלות ולהסביר את המקורות העמוקים של תנועה על פי התורה. חזרה לנקודת התשתית של היהדות מחייבת שיבה לסיפור הבריאה,המציג את התהוות האנושות, ואת ההשתלשלות ההיסטורית בעקבותיה עד הופעתו של עם ישראל.
אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:
פרשת בראשית פותחת כידוע בשני סיפורי בריאה . האחד, מסודר ומאורגן, שישה ימים אשר בכל אחד מהם ישנם מאמרות ומעשים והעולם נוצר כמו פאזל גדול. הסיפור השני מספר את "תולדות" השמיים והארץ והוא הרבה פחות מובנה. בסיפור זה ישנם חסרונות ותלות גבוהה בין המרכיבים השונים בבריאה, תלות שאיננה מוזכרת בסיפור הראשון. האדמה זקוקה לגשם מה', הגן זקוק לאדם, האדם זקוק לאישה. תלות זו מעידה על יחסי גומלין עקרוניים בין הרכיבים השונים של המציאות. הסיפור השני מציג מציאות מורכבת המבקשת הרמוניה.
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:
מוצאו של האדם בשני הסיפורים מגלה צדדים שונים לחלוטין באדם. בסיפור הראשון האדם מוצג כיציר השמיים היורד אל האדמה כדי לשלוט בה מרום מעמדו. האדם נברא בצלם אלוקים והקשר שלו אל האדמה מוסווה.
הסיפור השני מתאר בצורה יותר מפורטת את יצירת האדם ומגלה לנו סוד חשוב על מוצאו. מוצאו של האדם הוא מן האדמה, עפר. בעפר זה נופח הקב"ה נשמה והאדם נהפך לנפש חיה. גדולת האדם איננה בהיותו בעל צלם אלוקים אלא בהיותו שילוב נדיר בין שמיים לארץ. הבדלים אלה יוצרים הגדרת תפקיד שונה לחלוטין לשני אנשים אלה. אדם הנופל מן השמיים, מוצנח לתפקידו, ולא נדרשת ממנו קרבה או אהדה לבני הארץ, תפקידו הוא רדייה ושליטה. אדם הצומח מן האדמה ויודע את חלקו בשמיים מעל ועל הארץ מתחת, הוא האדם אשר ה' שם בגן עדן- לעבדה ולשמרה.
וַיִּקַּח יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:
האדם של הסיפור השני איננו מקבל ציווי לתפקיד יחסיו עם האדמה, הוא פשוט גדל אליו. האדם איננו מודרך בסגנון "פרו ורבו" או מצווה בסגנון "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו", אלא - "ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה". האדם לא צריך צו או הוראה כדי לפתח אחריות כלפי הסובב, הוא עושה זאת מטעם היותו חלק מהשלם. המצווה האקולוגית אפוא איננה מצווה כי אם תנועת חיים טבעית ופשוטה. היצור שניתנה לו נשמת חיים עולה אולי בחלק מכישרונותיו על שאר היצורים והחיים סביבו אך הוא איננו חש נבדל מהם ולכן דאגתו ואחריותו כלפיהם כה טבעית. אדם הראשון הוא האח הגדול (לא במובן הקומוניסטי של המושג), המגלה אחריות כלפי צורות חיים שונות ממנו בשל הקשר המשותף לאימא אדמה. האדם צומח לתפקידו הטבעי של דאגה כלפי סביבתו, עיבוד והצמחה, ושמירה מפני הרס אפשרי.
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
אמנם הפער בין שני אנשים אלה ובין שני סיפורים אלה איננו כה פשוט לגישור. חטא האדם כלפי נשמתו וכלפי האדמה, גרם לגירושו מגן-עדן כמו גם לקללת האדמה. הקשר הבלתי נפרד בין האדם והאדמה משפיע על השניים כאשר האחד חוטא (לפי המדרשים גם האדמה חטאה). האדם הופך נפרד מן האדמה ונלחם בה להשגת צרכיו.
היפרדות האדם מן האדמה ומגן עדן הובילה להתדרדרות כללית שסופה במבול ובהתפזרות האנושות לפלגים שונים, מהם לבסוף צומח גם העם היהודי. אדם הראשון כפי שנאמר במדרש היה מסוף העולם ועד סופו, ולאחר החטא הצטמצמה קומתו. לאדם שחש אחד עם כל העולם ובקרבו היו גנוזים כל הלשונות והעמים, הייתה מטרה פשוטה אחת, עבודה ושמירה על הסובב אותו. ההיפרדות גילתה יכולות שונות וכוחות שונים בעמים, אך ללא ספק השכיחה את הקשר האחד שלהם הקורא לדאגה והרמוניה עם הסובב. בני האדם התרחקו מהאדמה ומהצומח והחלו לראות בה כוח למילוי צרכיהם, לאחר מכן התייחסו כך גם לחיות ולבסוף גם האדם הפך לכלי ניצול בידי אדם אחר. העבודה הפכה לעבדות והאדם איבד את עצמו ואת הסובב גם יחד.
שורשי היהדות אכן קוראים למקום החיבור והאחדות עם הטבע אך גם עיצובה של היהדות, כפלג מתוך השלם, הושפע רבות מחטא אדם הראשון והשלכותיו. היהדות שבה אל האדם המייצג את צלם אלוקים והחזירה אותו לישראל, במעמד הר-סיני, ובהליכה במדבר במציאות פנטסטית. המטרה הסופית אמנם הייתה חיים טבעיים בארץ ישראל ובניית יחסים לאדמה (ששיאם הוא במצוות השביעית והיובל המקיימות, במצבן האידיאי, קשר הרמוני בין האדם והאדמה הדומה לסיפור הבריאה). הניכור מן האדמה הוביל את העולם כולו להתחבר יותר לצלם האלוקים של האדם ולעליונותו על פני שאר החיים בעולם. בחסות ובשם "צלם אלוקים" זה, המתגלה בתבונתו של האדם, בדיבור ובכתיבה, ובכוחות היצירה האדירים שלו, נעשו כידוע עוולות לא מעטות.
הרהורים
הגל הירוק, שעליו רוכבים רבים בעת האחרונה, מעלה אפוא את השאלה אם מדובר בשיבה אמיתית לשורש קדמון בתוכנו או שמא מדובר בטרנד העתיד לחלוף כלעומת שבא. אמנם, אם יחלחלו רעיונות אלו בקרבנו ויבשרו על שינוי חשיבה אמיתי בדרך ההתבוננות של האדם על העולם, ייתכן שינוי מהותי. הנטייה הירוקה על פי מקורות היהדות איננה מבשרת רק אכפתיות לנקודות מסוימות בטבע כי אם תנועת שיבה אמיתית של האדם לתפקידו הקדמון בתור שומר הגן. שינוי חשיבתי ורגשי שכזה יוליד בוודאי השלכות רבות שעם חלק מהן אנו כבר נפגשים היום, אלא שהחיבור אל השורשים העמוקים יכול להפוך תנועה זו לרצינית ומהותית לחיינו. ימים יגידו אם האדם ירצה להשתנות באמת, להצמיח, לעבוד, ולשמור על הגן...
כותב המאמר : דרור אבנרי