בימים אל הפורח החוח העקוד , אחד מבין שני חוחים הצומחים בישראל. השני הוא חוח ספרדי הדומה לו- אלא שהתפרחת שלו שלו "פרועה".
"משפחת המורכבים מצטיינת במספר גדול של צמחים קוצניים. עשרות מינים מהם נפוצים בשדות, בשטחי בור בציידי הדרכים, נושאים קוצים בחלקיהם השונים, מן העלים ועד מעטפת הפרח. כמה מהם מתייבשים ומתקשים לאחר שהם פורחים ומבשילים את זרעיהם, ונשארים כך למשך כל הקיץ, כשהם מהווים מטרד קשה לחקלאי, לרועה ולמטייל. "...
השרות הבולאי הוציא בשנת 1880 סידרה בשם "קוצים" שאחד מהם היה החוח העקוד. שני האחרים היו: קיפודן דביק וחוחן הקינרס.
ממשיך וכותב עזריה אלון על הסיבות להנצחת ה"קוצים" הללו...
"שלושת הקוצים שבסדרת הבולים נמנים עם משפחה זו. הקוצים למיניהם מהווים חלק בלתי-נפרד מנופה של ארץ-ישראל. אמנים, וסתם אנשים בעלי חוש אסתטי, רואים את יפיים ואת ייחודם – למרות הנזק ואי-הנעימות שהם גורמים.
בתנ"ך נזכרים הקוצים לרעה בדרך כלל: בקללה קדומה ביותר, בה נתקל האדם כאשר גורש מגן עדן (בראשית ג' 18-17) נאמר: "ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה".
הדימוי השלילי שיש לקוצים משכיח את הפריחה היפה של כמה מהם, אשר להם מוקדשת סדרת בולים זו.
חוח עקוד – צמח חד-שנתי, נפוץ בשטחי בור ובשדות, בעיקר באדמות כבדות. נובט בראשית החורף ומצמיח שושנת עלים לא-קוצניים. באביב עולה מתוכם עמוד פריחה, שגבהו עשוי להגיע עד שני מטר. הגבעול מצמיח שורות קוצים לכל אורכו ואף העלים הקטנים הצומחים עליו – קוצניים. דוקרניים במיוחד העלים המנוצים של מעטפת הפרח. החוח פורח בשפע תפרחות צהובות, הנפתחות עם עלות השמש ונסגרות כעבור 2-3 שעות. עם הבשלת הפירות, מלבין הצמח כולו, מתקשה, ועומד כך עד שהוא נרקב בגשמי השנה הבאה. זרעוניו משמשים מאכל לציפורים ואחת מהן – החוחית אף נקראת על שמו. החוח נזכר כמה פעמים במקרא: " החוח אשר בלבנון שלח אל הארז אשר בלבנון" (מלכים ב' י"ד 9), "כשושנה בין החוחים" (שיר השירים ב' 2). עם זאת אין ביטחון מלא, כי אכן החוח שלנו הוא החוח של התנ"ך.