יצאנו בשבת נאה אל הביצה של כפר חוגלה, הקרויה במפות "עינות חגלה", עמסנו על הטנדר כלי חפירה ומצלמה דיגיטלית.
ידידי הצעיר התקשר לאביטל גבע, איש עין שמר, אמן פלסטי מבריק ורב-אמן של חממות, והכין אותו לבואנו. אביטל מצידו הכין את תלמידתו הכישרונית, ענבל הגלעדי, שתקבל מאיתנו את פקעי הסחלב, לכשנשלים את משימת ההצלה שלנו, ותנסה לשקמו להצמיחו ולהרבותו.
חלפנו על פני בריכות הדגים שלנו, המשכנו מזרחה, אל תוך מה שהיה לפנים ביצה מקסימה, שניזונה ממעיינות מליחים קטנים, הקרויים בשם המאגד, "עינות חגלה". כל הביצה היא היום גן פורח כמובן, אדמתה מנוקזת היטב, ולא נשאר מאומה מהסבך המקסים של העבר.
להיכן נעלמו שיחי הסמר הדוקרניים? שהיו פוצעים את ברכי-הילדים שלנו, בחצותנו את הביצה?
להיכן נעלמו פרחי הנופר המקסימים, שהיו צפים על פני המים?
להיכן נעלמו קרפדות-הענק, שהיו מקדמות את פנינו בקרקרה מפחידה?
להיכן נעלמו תרנגולות המים הנדירות, בעלות הצבע הסגול העז? שלא לדבר על התנים שחפרו להם מאורות בסתר הביצה, חתולי הביצות החשאיים, הנמיות החמקמקות?
לאן נשאו את כל אלה תעלות הניקוז?
וכשכרעתי על ברכיי, לפני פרח סחלב הביצות האחרון של עמק-חפר, כריעה דרמטית מעט, גם בשל עצמותיי החורקות, המזדקנות, אבל בעיקר לשם הצילום ה"היסטורי" שידידי הצעיר התעקש לצלמו, נזרקתי ל"חפירת הצלה" שונה לגמרי!
ל"חפירת הצלה" של זיכרונותיי הרחוקים: עד אמצע שנות החמישים הביצה עוד הייתה ביצה אמיתית. זוכרני במיוחד, בערבי פסחים, בטרם התקדש החג, הייתי יוצא אל הביצה להביא צרורות נהדרים של פרחי "דרבן הפרש" לאהובתי, לכבוד החג. פרחי הסחלב המקסימים, שאין כמותם במחוזות ילדותי לנוי להדר ולגאוות פרחים, היו פזורים בהמוניהם בביצה. משום מה טעינו אז בהגדרתם, וכינינו אותם בשם מטעה ומוטעה, "דרבן הפרש". בתוך שעה קצרה קטפתי מלוא רוחב זרועותיי הפרושות מתועפות היופי הסגול הזה. ועוד הספקתי לשוב הביתה, להחליף לבגדי חג צחורים, ובטרם עלייתנו אל חדר האוכל, חדר האוהבים הקטן שלנו התמלא ונגדש בסחלבי הביצה ההדורים. מלוא כל הצנצנות שלנו, ועוד נותר גם למשמרת חג בתוך דליי שטיפת הרצפה.
סיפרתי כל זאת, בהתקף נרגש של נוסטלגיה שלא בעיתה, לידידיי הצעירים. בדרך מ"עינות חגלה" אל חממות עין-שמר. ראיתי שהדברים אינם מבקיעים אל ליבם. הם האזינו בדממה, באדיבות, אבל עיניהם המשוטטות גילו לי שאני בעצם משיח עם עצמי.
אין לי שמץ טענה אליהם. אדרבא, התגייסותם הנלהבת לחפירת ההצלה של סחלב הביצות ריגשה אותי ונגעה אל לבי. אבל את פער הזמנים העצום, המעיק בכל כבדו גם עליי, אי אפשר כנראה למחוק.
השתתקתי לבסוף, נבוך מעט, וכיוונתי עצמי לשיחה עניינית, קצרה ויבשה, על הדרכים להצלת פרחי הבר האבודים של עמק-חפר.
אביטל גבע, האיש היקר הזה, קיבלנו במאור פנים ובחום. ובעת שידידיי הצעירים טרחו עם תלמידתו על שתילת הסחלב המוצל, הסבתי עם אביטל אל קומקום התה הנצחי שלו.
היו שם אחדים מתלמידיו המסורים, שטרחו בפינות שונות של החממה, במשימות הצלה בוודאי, הדומות למשימת ההצלה שלנו. השחתי לו בגילוי-לב על אכזבתי הכפולה והמשולשת: הן מהתמעטות וכליית פרחי סחלב הביצות, והן מלבבות הצעירים המצוינים שלנו, המנגנים מנגינות אחרות, והן מ"חפירת ההצלה" האישית המרגשת שפקדה אותי, ולא היה לי אפילו בפני מי לשפוך את לבי המזדקן.
אביטל הכין לי כוס תה מתוק, עם נענע ושאר עשבי החממה שלו, ואמר לי בנעימה מנחמת שזו דרך העולם. ועלי להתגאות לשמוח ולהתנחם, שנמצאו לי ידידים צעירים ל"חפירת ההצלה". אתה תפקידך לספר להם מה שהיה. אבל מה שיהיה, הוא עניינם ותלוי רק בהם! שאבתי מעט נחמה מדבריו, ובעיקר מכוס התה הנפלא שלו, והתמכרתי שוב לזיכרונות ילדותי.