חג השבועות אכן חל בתקופת קציר החיטים (השעורים נקצרות מוקדם יותר) והבשלת ביכורי פירותיהם של כמה משבעת המינים (תאנים, ענבים) המובאים לבית המקדש. אף על פי שחז"ל העדיפו הבאת ביכורי כל מין בטנא נפרד, הם התירו לרכז את ביכורי המינים השונים בטנא אחד ואף הורו כיצד לסדרם בטנא במקרה זה: מביא שעורין ונותן מלמטה ודבר אחר על גביהן. חיטין על גביהן ודבר אחר על גביהן. זתים על גביהן ודבר אחר על גביהן. תמרים על גביהן ודבר אחר על גביהן. רמונים על גביהן ודבר אחר על גביהן. תאנים למעלה מכולן. ומקיפין להן אשכולות של ענבים מבחוץ. (תוספתא, בכורים פרק ב, ח)
אלא שזמני הבשלת ביכורי הרימונים, הזיתים והתמרים, מאוחרים לשבועות. חג הסוכות הוא נקודת ציון בעניין זה – משבועות עד סוכות ניתן להביא ביכורים עם ברכה להמשיך בכך עד חנוכה, ללא ברכה. כלומר, חנוכה הוא זמן הסיום המעשי של שנת התנובה החקלאית וזהו גם מועד זריעת החיטה והשעורה, המציינת את ראשית השנה החקלאית החדשה.
מה מיוחד אם כן, מבחינה חקלאית בתקופה בה חל חג הסוכות ומה בדיוק נאסף בחג האסיף? את התשובה אנו מוצאים במקור המקראי: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך" (דברים טז, יג) ובטקסים שהתקיימו בבית המקדש בימי החג; ניסוך היין וניסוך המים על המזבח, ברכת ארבעת המינים וחיבוט הערבות סביב המזבח.
הפירות שהבשלתם מסתיימת, באופן המובהק ביותר בתקופת סוכות, הם ענבי היין. הענבים הנבצרים בתקופה זו, מצטיינים בתכולת סוכר גבוהה והיין המיוצר מהם מתוק ומשובח. היין היה אחד מארבעת היסודות החשובים ביותר, של החקלאות הקדומה בארץ ישראל, לצד החיטה, השעורה ושמן הזית. וניסוך היין קיבל מעמד מיוחד בסוכות, כקורבן תודה העומד בפני עצמו ולא כטפל לזריקת הדם כביתר ימות השנה. ניסוך המים – מי השילוח שנשאבו בשמחה (שמחת בית השואבה), מציין את הצפייה והתפילה לשנה ברוכת גשמים, שהם יסוד התנובה החקלאית כולה. הציפייה לגשמי ברכה, שהחלה בתפילת הכהן הגדול, בצאתו ביום הכיפורים מבית קודש הקודשים, נמשכה בניסוך המים בימי סוכות. בשמיני עצרת מתפללים על הגשמים ולאחר מכן מברכים: "משיב הרוח ומוריד הגשם" עד תחילת חג הפסח. תחילת עונת הגשמים קשורה אם כן קשר הדוק לתקופת השנה בה חל חג הסוכות.
ארבעת המינים מראים אף הם זיקה למים. האתרוג גדל בארץ בהשקייה בלבד (שלחין). התמר (לולב) משגשג אמנם באקלים יבש וקיצוני, אך תלוי לקיומו במי תהום גבוהים. ההדס גדל בחורשי הצפון, בהם המשקעים מרובים יחסית ובגדות נחלים הרריים. הערבה מצוייה בגדות נחלי האיתן במערכת הירדן.
בין הארבעה, דומה שהערבה היא המייצגת ביותר את הזיקה למים. עליה חסרי הגנה כלשהי מפני אידוי מים. חז"ל השוו את הערבה הכמושה והיבשה לפני שלושת המינים, ליוסף ולרחל שמתו לפני אחיהם (ויקרא רבה, ל). מאידך, ענפי ערבה רעננים שהובאו בימי בית שני ממעיין מוצא, הסמוך לירושלים, נזקפו לצד המזבח בעת ניסוך היין והמים, לחיזוק המשאלה והתקווה לשנה ברוכת גשמים. ענפי ערבה שימשו לחיבוט על הקרקע, תוך כדי הקפת המזבח. זהו מקור מנהג חיבוט הערבות הנהוג עד היום כזכר למקדש. תוך כדי חיבוט הערבות מברכים "אנא השם הושיע נא..." בקשה זו בצורתה המקוצרת "הושע-נא" וברבים "הושענות", הפכה שם נרדף לערבות, הנקטפות לשימוש בחג הסוכות. היום השביעי, בו הקיפו את המזבח שבע פעמים נקרא הושענא רבה.
