אמוץ דפני

מגוון עצי גן העדן
כאשר בוחנים את מאפייני גן העדן בתרבויות שונות מוצאים שלושה קווי דמיון משותפים החוצים דתות רבות: גן העדן הוא מקום האל, גן העדן הוא ביתם הראשון של אבות האנושות ולעתים גן העדן הוא משכן הנשמות המבורכות והצדיקים.
יש מיתולוגיות בהן נוקבים אפילו בשם מקום ברור כמו הר מסוים בעוד בדתות אחרות גן העדן הוא ב"שמיים". לעתים אין הבחנה ברורה בין מקום משכן האלים, הר האלוהים, גן האלוהים וגן העדן.
גן העדן נמצא, לעתים, בהרים אגדתיים או ממשיים ובו מצויים עצים פלאיים בעלי סגולות מיוחדות. ביכולתם של עצי הגן להעניק לאדם ברכה או קללה בהתאם למידת ציותו לציווי האלים הממונים או השוכנים בגן.

גן העדן מתואר בספר בראשית במלים הבאות (ב': ח'-י"ז):" וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר. וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת-הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים... וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל-הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ-הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".
בהמשך הפרק מסופר שאדם וחוה אכלו מפרי עץ הדעת ונפקחו עיניהם (בראשית ג':א '-ז') "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל-הָאִשָּׁה אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן-תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל-הָאִשָּׁה לֹא-מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל. וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".
מתוך ציטוט זה ניתן לראות שהתאנה היא העץ היחידי הגדל בגן העדן ומצוין בשמו המלא. בקוראן מצוינת התאנה פעם אחת כצמח ששימש לכיסוי עירומם של אדם וחוה (סורה 7 פסוק 22) ובמקום נוסף נכתב שהמדובר ב"עלים מן הגן" (סורה 20 פסוק 119).
לפי ספר "רזי חנוך" (הוא חנוך ב' או "חנוך הסלאבי", ככל הנראה מהמאה הראשונה לספירה) היה עץ נוסף בגן עדן והוא הזית: "ועץ החיים במקום ההוא [...] ועץ אחר לידו, זית המזרים שמן בלי הפוגות וכל עץ [לו] פרי טוב. ואין שם עץ בלי פרי" (ח', ג'-ז', תרגום הרטום).
רמז לעץ נוסף שהיה בגן עדן טמון במסורת מוסלמית המייחסת למוחמד את האמירה ש"כל רימון מכיל זרע שמקורו בגן העדן". לכן הרימון נושא עמו ברכה ובהתאם לכך, במרוקו, מכונים גרגרי הרימון בשם "דמעות הנביא".
לפי ספר "אגדות היהודים" (גינזבורג , א',ה', עמ' 12) הצמחייה בגן עדן הייתה עשירה ביותר:
"ויש בגן עדן שמונים ריבוא של מיני אילנות בכל זוית וזוית".
שפע מינים זה הוא, בערך, פי 30 מכלל הצמחייה של ישראל. אין כיום שום ארץ עלי אדמות המתברכת בעושר שכזה הכולל שליש מכלל מיני הצמחים הקיימים כיום בעולם הזה - ממש גן עדן לחוקרי מגוון המינים.

על זיהוי "עץ הדעת"
מאחר ושני העצים "עץ החיים" ו"עץ הדעת" לא צוינו בשמם המלא אין פלא שהנושא עורר שובל אדיר ובלתי נפסק של פרשנות הנמשכת אפילו בימינו אנו. הדיון סביב זיהויו של "עץ הדעת" נערך כבר בגמרא "אילן שאכל ממנו אדם ראשון: רבי מאיר אומר: גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר: "וישת מן היין וישכר" (בראשית ט' כ"א). רבי נחמיה אומר: תאנה הייתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלי תאנה" (בראשית ג' ז'). רבי יהודה אומר: חיטה הייתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ' ע"א).
כמו כן הוצעו גם אתרוג ורמון ויותר מאוחר, בימי הביניים, גם צבר, תפוח צבר וזית ( למרות שהצבר, יליד אמריקה לא הגיע לארץ הקודש לפני המאה השש עשרה).
כצפוי מלאה הספרות היהודית בתלי תלים של פרשנות בסוגיה זו (ראו סקירה אצל ד'ר אברהם אופיר שמש).
בפירוש (ה"תַּרְגּוּם") לשיר השירים המיוחס ליונתן בן עוזיאל (בן המאה האחרונה שלפני החורבן) בהקשר לפסוק המקראי ( ז':ט' ) "וריח אפך כתפוחים", נכתב "..ושמות דניאל חנניה ועזריה ושמעו בכל הארץ וריחם יהיה נודף כריח התפוחים שבגן העדן " (נוסח עברי א.ז. רבינוביץ). מכאן שכבר בתקופתו של יונתן בן עוזיאל מסורת זו של ייחוס התפוחים לגן העדן הייתה כבר קיימת.
במיתולוגיה היוונית מסופר על הרקולס וגן ההספרידות. בגן זה, בפאתי המערב היו עצי תפוח "מוזהבים" ( קיימת מחלוקת בין החוקרים האם המדובר בלימון , חבוש או תפוח עץ. התפוז לא היה ידוע ביוון בעת העתיקה ולכן אין המדובר ב"תפוח זהב" של ימינו) שפריים מעניק חיי נצח. המטלה האחת עשרה שהוטלה על הרקולס על ידי אֶוּרִיסְתֶאוּס מלך מִיקֵנָאי הייתה להביא תפוחים מוזהבים מגן פלאי זה. הרקולס הצליח להתגבר על לאָדוֹן הדרקון, בעל מאה הראשים, ששמר על הגן ולזכות בתפוחים. בסיפור זה מייצג התפוח (המוזהב) את דווקא "עץ החיים" ולא את "עץ הדעת". המסורת הרווחת בספרות, בדת ובאמנות אודות התפוח כ"עץ הדעת" היא נוצרית מימי הביניים. יש הסבורים שהשם הלטיני של הסוג תפוח (Malus) מקורו בשורש mal שפירושו "רע" (המילה "מלריה" משמעה אויר רע מאחר וחשבו שאויר הביצות הוא הגורם למחלה) להזכיר את ה"חטא הקדמון" בעטיו סולקנו מגן העדן.
חוקר צמחי הקוראן בשם פרוקי Farooqi)) מסכם את נושא ה"עץ האסור" שבקוראן ומציין שתיאולוגים מוסלמיים זיהו עץ זה עם חיטה, תאנה וגפן, כמקובל אצלנו, ויש כאלו שהציעו את הלימון או האפרסק.

מבין ארבעת המועמדים העיקריים ל"עץ הדעת": חיטה, אתרוג, גפן ותאנה (ראה סדרת מאמריו מרחיבי הדעת של פרופ' מרדכי כסלו), רק האחרונה מצוינת בספר בראשית כמי שכבר הייתה בגן העדן (ראה לעיל). יש חוקרים, שאינם מבני ברית, הסבורים שהגיוני שהתאנה היא העץ שסיפק את הפרי שפקח את עיני אדם ולחווה וכי עץ זה היה המקור הזמין והמיידי ללקיחת העלים להצנעת מערומיהם, מה עוד שלתאנה עלים רחבים.

נורית הירשפלד (2010) סוקרת את ארבעת המינים המוצעים ואת חשיבותם באומרה: "התאנה, הגפן והחיטה נמנים על שבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל, ואילו האתרוג הוא אחד מארבעת המינים. כולם מזוהים עם חגי העלייה לרגל לבית המקדש" ,ומסכמת: " המשמעות הסמלית של זיהוי עץ הדעת כחיטה כגפן כתאנה או אתרוג יוצרת איפה זיקה בין עם ישראל לשפע ולפריון של גן העדן.
במובן זה מתייחס המדרש אל עץ הדעת כאל פרט המייצג את הכלל לגן העדן על כל הטוב שבו, וכך יוצר את הקשר בין עם ישראל לגן עדן".

עץ הדעת בספר חנוך
בספר "חנוך החבשי" (ספר חיצוני למקרא שנכתב, כנראה, במאה השלישית לפני הספירה בארץ ישראל, כונה בעבר בשם חנוך א' וידוע כיום בשם "ספר העירים") מתואר עץ הדעת "ואבוא אל גן הצדק וארא הרחק מן העצים האלה עצים רבים וגדולים מן העצים ההם, ושניים שם גדולים הרבה, יפים, מפוארים ומהודרים, ועץ הדעת אשר אוכלים מפריו הקדוש ויודעים דעת רבה.
העץ ההוא דומה בגובהו לאורן; עליו דומים לחרוב ופריו כאשכולות גפן נחמדים מאד וריחו נודף הרחק מן העץ" (ל"ב: ג'-ו', תרגום א. ש. הרטום). לפי תרגומו של אברהם כהנא "העץ ההוא דומה בגובהו לאשוח ועליו דומים לעלי חרוב" (יצוין שהפסוק המתייחס לאשוח או אורן אינו מופיע בכל הנוסחים.
העץ המופלא מכיל תכונות של כמה מיני עצים ובכך הופך לעץ מיתי ואינו מציין מין עץ מסוים. במקור היווני ( המורכב יותר מהנוסח החבשי ) מופיע שם העץ הגבוה כ- strobileva . מילה זו אינה מופיע בשום מקום אחר בכתובים והמילון העוסק בנושא מתרגם מילה ייחודית זו כ"אשוח". ביוונית עתיקה ומודרנית כאחד המילה strovilea מציינת עץ אורן. סביר להניח, איפה, שמדובר באורן ולא באשוח . בכל מקרה האשוח אינו נמנה מבין צמחי הארץ. ראוי לציין שהחוקרים סבורים שכותב הספר הוא בן הארץ ואז יש מקום לתהות מה לו ול"אשוח" ( אם כי ראוי לציין יש אשוחים בלבנון). האורן הוא עץ קצר ימים שהקדושה וההוד ממנו והלאה. כך למשל בסקרים אודות מיני העצים המקודשים שנערכו בארץ לא נרשם ולו גם עץ אורן אחד המכהן בקודש. די מפתיע שהעלים מתוארים כדומים לעלי חרוב שאינו מבין הגדולים והמפוארים שבעצי הארץ וכלל אינו מוזכר במקרא.

ארז, ברוש וערמון כעצי גן –עדן
לפי הנביא יחזקאל (ל"א: א'-י') מתואר גן העדן: "וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּשְּׁלִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר יְהֹוָה אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ: מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה: עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ: בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים: וַיְּיִף בְּגָדְלּוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים: אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱלֹהִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱלֹהִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱלֹהִים: לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ" .
בעוד בסיפור גן העדן שבספר בראשית מובאים שני שמות עצים "עץ הדעת" ו"עץ החיים" שהם עצים סמליים, אצל יחזקאל נזכרים במפורש מיני העצים הבאים: ארז, ברוש וערמון. באשר לארז הרי אין מחלוקת שמדובר באותו מין הקרוי בפינו באותו השם גם כיום. לגבי הברוש קיימת נטייה בין החכמים, בעקבות ר' עמנואל לעף (Loew), החוקר המובהק של "צמחי היהודים", לזהות את הברוש/ברות המקראי ערער ברושי (לפי המינוח הרווח כיום Juniperus excelsa, ) הגדל בחרמון ובלבנון. זאת על סמך שמו הערבי של הערער הברושי בלבנון Brota , שם המושאל מסורית. באכדית מופיע השם burasu (בּוּרָשׁוּ) המזוהה עם "ערער ברושי" מין שהיו לו שמות שונים באזורים שונים במזרח התיכון וכנראה זה מקור הזיהויים הסותרים על ידי חוקרים שונים. פרופ' מיכאל זהרי בספרו "צמחי התנ"ך" מזהה את הברוש המקראי (הגדל עם הארז בלבנון) עם האשוח הקיליקי Abies cilicia הגדל בלבנון בחברת הארז.
על מעמדו הרם של הברוש כעץ מקודש במזרח התיכון מעיד הספור הבא: בחבל חוֹרַאסָן שבאירן יש כפר בשם קַשְמָר, בכפר זה גדל בעבר עץ ברוש פלאי שניטע על פי המסורת בידי הנביא זרתוסטרא (שחי במאה השביעית לפני הספירה וייסד דת מונותיאיסטית הקרויה על שמו), לציון המרתו של המלך גּוּשְטָאסְפּ לדת החדשה. לפי המסורת מוצא העץ היה בענף שהובא ישירות מגן העדן וניטע בפתח מקדש האש שהיה בכפר. עץ זה נודע בקדושתו הרבה לזורואסטרים והיה מפורסם בחוסנו האדיר. לפי המסופר, כוחותיו הפלאיים של העץ היו כה כבירים עד כי רעידות האדמה השכיחות בחבל ארץ זה, החריבו אזורים סמוכים אך מעולם לא גרמו נזק כלשהו לכפר קשמר – בזכותו של אותו עץ. הח'ליף המוסלמי מֻתָוָכִּל ציווה לכרות את העץ בשנת 861 לספירה כדי להשתמש בקורותיו לבניית ארמונו החדש בעיר סָמְרָה הסמוכה לבגדד דהיום. לפי המקורות היה העץ בן 1450 שנה בעת שנכרת. העץ היה החסון שבכל עצי תבל ולפחות הענק ביותר בין כל אלו שהיו באירן באותם הימים. הוא היה כה אדיר ממדים עד כי נדרשו לא פחות מ-28 מגלבי הצלפה כדי להקיף את גזעו, ובצילו יכלו לחסות 2000 בני צאן ובקר. העץ היה מאוכלס במספר כה רב של ציפורים, בנות מינים שונים, שקיננו בו, עד שבשעה שנחרץ גורלו של העץ ליפול, כוסו פני השמים מרוב בני הכנף שהתרוממו מהעץ והרקיע נצבע בשחור. נדרשו לא פחות מ-1300 גמלים כדי להוביל את ענפי העץ. מעניין לציין את הדמיון לתיאור בספר יחזקאל, בשני המקורות מודגשת קומתו הרבה של העץ וכמות הציפורים הרבות שחסו בצילן.
השם "ערמון" שמור כיום לעץ Castanea sativa ( ערמון תרבותי ) שאת פירותיו הקלויים אוכלים בחורף ומקורו בטורקיה ובאירופה ואינו גדל בר בארץ.
לפי רוב הפרשנים ה"ערמון" המקראי הוא הדולב המזרחי Platanus orientalis) ), זאת בהסתמך על תרגום השבעים. שלושת מיני העצים האלו, המוזכרים בספר יחזקאל, ערמון ברוש ודולב הם עצים נישאים העשויים להגיע לממדים ניכרים ונחשבים כעצים קדושים ברחבי המזרח התיכון הקדום והמודרני כאחד. ה"שילוש" הזה של אותם מיני עצים נישאים מופיע גם במשלי בן סירא (כ"ד:י"ג-י"ד, תרגום הרטום) " כארז התרוממתי בלבנון וכברוש בהרי חרמון, כתומר התרוממתי בעין גדי וכשתילי ורד ביריחו, כזית מפואר בשפלה וכערמון עלי מים התרוממתי". זיהוי בית הגידול של הערמון כבית גידול לח - "עלי מים", מחזק את הזיהוי של הערמון המקראי עם הדולב של היום.

פליניוס הזקן (חוקר הטבע הרומאי בן המאה הראשונה לספירה) מספר אודות דולב מזרחי (עץ נשיר חורף) ירוק-עד שהיה ב-Gortyn שבכרתים. לפי המיתולוגיה היוונית התחפש זאוס לפר, פיתה את הנסיכה אירופה, חטפהּ ממקום מושבה בלבנון ותינה עימה אהבים תחת אותו עץ הדולב. יש הגורסים שעצם המעשה הוא זה שגרם לירקות העד של העץ ולקדושתו בעיני הבריות. גם כיום מצביעים בני המקום (בכרתים) על עץ דולב מסוים כמקום התרחשות האירוע שהעניק ליבשת אירופה את שמה עד עצם היום הזה. רבים מהעצים המקודשים, כיום, בטורקיה הם דולבים ענקיים הגדלים בגדות נחלים.
הארז הוא עץ "מכובד ונשוא ימים" הן משום קומתו הרבה והן על שום בית גידולו בראשי ההרים בלבנון. קדושתם של ארזי הלבנון ידועה משחר ההיסטוריה ועד היום נחשב האתר כמקום קדוש, זכות זאת עמדה להם וכך הם שרדו עד ימינו. הוא "הר הארזים" כמסופר בעלילות גילגמש מלך ארך ( מהמאה ה-14 לפני הספירה), לפי רוב המקורות המדובר בהרי הלבנון.
לפי תרגומה של ש. שפרה מתואר המסע אל הר הארזים:
"עמדו בפאתי היער
הארז-התבוננו אל קומתו,
היער – התבוננו אל מבואו
באשר חומבבה התהלך,
נכבש משעול
הדרכים תישרנה, ונאה השביל
ראו את הר הארזים מושב האלים" ( לוח 5)

בכל מקרה ברור שהארזים מלווים את מקום מקדש האלים . חוקר בשם הנסמן Hansman) ), בדק הן את הרקע הלשוני של המינוח באכדית למיני מחטניים שונים, את פנתיאון האלים בעילם באותה תקופה ואת ההיסטוריה של כריתת העצים בארצות שמסביב לשומר. הוא הגיע למסקנה המפתיעה שהעץ המתואר בעלילות גילגמש, בפרשה זו, אינו ארז אלא ערער ברושי וכי אין המדובר בלבנון אלא בעילם (כיום בדרום-מערב איראן), נימוקיו הם:
1. שם העץ במקור ארין (Erin) מציין שם קיבוצי לעצים מחטניים כמו ערער (Juniperus) וארז (Cedrus).
2. בתקופת גילגמש (האלף השלישי לפני הספירה) לא הייתה לשוּמרים גישה ללבנון.
3. אספקת העצים לממלכת שומר באותה תקופה הייתה מעילם.
4. חוּמְבָּבָּה (המפלצת המגנה על ההר הקדוש) מזוהה עם ראש האלים בעילם הוא הומבן (Humban).
אם נקבל דעת מיעוט זו אז יש לתקן את התרגום המקובל ולהניח שהיער הקדוש היה "יער הערערים אשר בעילם".
*
לאחר מותו של אֶנְכִּידוּ , ידידו של גילגמש , הוא נתקף אימה שגם יומו קרב והוא מחליט להגיע אל אוּתְנָפִּישְׁתִּים אשר האלים העניקו לו חיי נצח.
" בראותו את עצי האלים הישיר לכת:
(עץ) האֹדם ישא פירותיו,
אשכולות תלויים בו, טובים לעינים:
(עץ) הספיר ישא עלוָה,
אף הוא ישׂא פֵּרות נחמדים למראה.
[תחת] ברוש [יצמח...]
[כמו] ארז...
בענפיו [כמו תמרי - דִּלמֻן תלויות] אבני-בהט,
שיחי חלבלוב - הים [עמוסים..] אבני- 'סס'.
תחת שִׁטָּה וצָלָף [ינצו] אבני – ברקת,
הֶחָרוּב והַדֹּלֶב יצמיחו אבני [...] ואבני ירקן"
(לוח תשיעי שורות 247 -280 , תרגום ש. שפרה ויעקב קליין)

מבחר הצמחים כאן הוא מפתיע ביותר , שני מיני עצים פלאיים "עץ האֹדֶם" ו"עץ הספיר", ברוש, ארז, שטה ודולב (שלושה מהם מצוינים גם אצל יחזקאל, ראה לעיל) הידועים כעצים מקודשים ברחבי המזרח התיכון ועליהם נוספו: חלבלוב הים, צלף וחרוב ( נציין כי בין החוקרים קיימות מחלוקות אודות זיהוי צמחים אלו בטקסט השומרי, כך למשל לא ברוב אם השומרים הכירו בכלל את החרוב). למען הדיוק עצים אלו נקרו בדרכו של גילגמש אך בשום מקום לא מצוין שאילו עצי "גן עדן" ׁ אלא "עצי האלים".

עץ החיים
מעיר פרופ' דב נוי, "מוטיב "עץ החיים או עץ האלמוות הוא לא רק אחד המוטיבים הנפוצים ביותר בספרות העממית ובכל הכרוך בה – אמונה ומנהג, דת ופולחן, אמנות ומלאכת מחשבת – אלא שהוא משתלח לפינות יצירה רבות ויונק מעולמות חשיבה שונים ... המדובר הוא בעץ אלמוות, עץ פלאי שאכילת פירותיו מעניקה חיי נצח לאוכל ..".
. הנושא של "עץ החיים" הטריד חוקרים רבים ולא מעט ספרים נכתבו בנושא טעון זה. מוטיב זה מופיע בדתות רבות, לאו דווקא בהקשר של גן העדן כאשר "עץ החיים" הוא עץ "קוסמי" המייצג את היווצרות החיים, פוריות, הרס וחיי נצח. סיפור עלילות גילגמש הוא המקור הספרותי הקדום ביותר המספר שהתשוקה לחיי נצח שתושג באמצעות צמח פלאי. חוקרים רבים משערים שהאמונה אודות "עץ החיים" מקורה במסופוטמיה העתיקה ומשם נפוץ הרעיון לארצות ערב, מצרים, אסיה הקטנה ולשאר היבשות. רוב החוקרים סבורים ש"עץ החיים" הוא עץ סמלי ואינו אמור לייצג ממשות אמיתית, בבבל ובאשור מזוהה "עץ החיים" עם הדקל כפי שהוא מופיע בתבליטים עתיקים. ביהדות, ובמיוחד בקבלה יש מקום נרחב לסמליות של "עץ החיים" אך לא זה המקום להרחיב בנושא.
במסורת היהודית מעניק עץ החיים חיי נצח לאוכלים מפריו "מפריו ינתנו חיים לבחירים [...] והאריכו ימים על הארץ" (חנוך החבשי, כ"ה:ה'-ו', תרגום כהנא). וברוח דומה, בספר חיצוני נוסף, "ולכם גן עדן פתוח עץ החיים שתול, העולם הבא נכון שפע מוכן" ( חזון עזרא, ו': נ"ב, תרגום כהנא).
בברית החדשה מובאת תמונת ירושלים החדשה: "הוא הראה לי נהר מים חיים, מבהיק כבדולח, יוצא מכסא האלוהים והשֶׂה. באמצע רחוב העיר ועל שפת הנהר מזה ומזה – עץ חיים עושה פירות שתיים-עשרה פעמים, בתיתו בכל חודש וחודש את פריו, ועלה העץ למרפא הגויים" (ההתגלות כ"ב: א'-ב'). לפי התיאולוגיה הנוצרית אין המדובר בעץ כלשהוא אלא ישו עצמו הוא "עץ החיים" המבטיח חיי נצח.

ריחם של העצים בגן העדן
גן העדן הצטיין בריחות טובים ובריבוי הבשמים ועל כך נכתבה ספרות רבה משלנו ומשל עמים רבים אחרים. לפי ספר רזי חנוך (ח':א'-ב', תרגום הרטום) "ויניחוני בתוך גן-העדן במקום אשר לו יפי מראה שאין לדעתו. כל עץ פורח היטב, כל – פרי בשל ... כל – רוח מבושמת".
ספר חנוך החבשי ( כ"ה: ו', תרגום א.ש. כהנא) מתייחס במיוחד על עץ החיים עצמו "ויאמר אלי למה זה תשאלני על ריח העץ הזה [...] ועץ-הבשם הזה לא-יוכל לגעת בו כל-בשר בלי רשות [...] מפריו יינתנו חיים לבחירים". מעיר הרטום: "לבחירים לחיים הכוונה, כנראה לעץ החיים", ובמקום אחר באותו הספר ( ל"ב: ג', תרגום כהנא) "ואבוא אל גן הצדק וארא מאחורי העצים האלה עצים גדולים צומחים שם וריחם טוב". לפי ספר רזי חנוך ( ה': ג', תרגום כהנא) " ובתוֶך עץ החיים [...] והעץ ההוא לא יתואר טובו וריח ניחוחו".
נציין שלמרות שבקוראן יש תיאורים רבים ומפורטים אודות גן העדן, אורחות החיים, חיי החברה, תפקידם של בני המעמדות השונים, היצועים והמנעמים המובטחים לצדיקים, אין בקוראן שום ציון לריחות או בשמים כלשהם.

כאשר שאלנו ערבים בגליל על ריחם של עצי גן העדן נענינו "בגן העדן יש עצים שהריח שלהם טוב יותר מזה של "לֵילָת אִל קַאדֶר". לילת אל קאדר הוא אחד משמותיו של הצמח צסטרום לילי Cestrum )
nocturnum) ממשפחת הסולניים שמוצאו באיים הקריביים ומשם נפוץ כצמח נוי. צמח זה הידוע גם בשמות "מלכת הלילה" ו"יסמין הלילה" ובערבית " קַלוּנְיָה" (מלשון "מי קולון"). השם "לילת אל קאדר" מציין את הלילה, בסוף חודש הרמדאן, בו זכה מוחמד להתגלות המלאך גבריאל ולקבלת חלק מהקוראן. לפי האמונה בלילה זה נחרץ גורלם של בני האדם לשנה הבאה – עדות ליחס הכבוד הרב המוקנה לצמח זה. לפרחים הלבנים ניחוח עז ביותר המורגש בעיקר בלילה. לעתים ניטע הצמח בבתי קברות הן על שום הצבע הלבן (המעיד על צדקת הנפטר) והן משום ריחו (המקל על אווירת בית הקברות ראה הרשימה "ועל קברי הניחי את פרח הקורנית" במדור זה).

לפי אגדות המקובלים בכוחו של ההדס לגרש את ריחו הרע של הגיהינום: "בשעה שבא צדיק לגן העדן מלבישים אותו שמונה בגדים של ענני כבוד [...] ונותנים שמונה הדסים בידו [...] ומכניסים אותו למקום נחלי מים מוקף שמונה מאות מיני ורדים והדסים" (ילקוט שמעוני, בראשית, פסקה כ') ללמדך, שההדס מלווה את האדם גם בעולם הבא. מספרת אגדה ערבית "כאשר גורשו אדם וחוה מגן העדן לקחו איתם צמח מצמחי הגן שיזכיר להם את ימי האושר שעברו עליהם במקום נאה זה. כאשר בדקו בין העצים והשיחים, עלה ריח הדס באפם, עקרוהו ונטלוהו עימם ונטעוהו בארץ גלותם. כאשר התעטפה עליהם נפשם ותקפום געגועים לגן העדן, היו קוטמים מעלי ההדס ושואפים את ריחו ותחי נפשם". על כן יקראו הערבים להדס בשם "רִיחָן". מעניין לציין שבהר האלוהים אליו היו נשואות עיניו של גילגמש היו מבחר עצים ושיחים:
גילגמש,... נפשי חיה!
אשבה נא למענך {ביער הארזים}
[אכרות למענך] עצים, ככול שתצווני.
אנצור למענך הדס, [ארז ותאשור],
עמים לתפארת היכלך!"
(עלילות גילגמש , לוח חמישי שורות 155-159. תרגום ש. שפרה וי. קליין)

בקטע זה מצוינים העצים החשובים ארז ותאשור ואיתם גם ההדס, שאמנם איננו עץ אבל עצם אזכורו עם רמי הצמרת וודאי מרמז על החשיבות שהוענקה לו בתקופה ההיא, כמו שבמסורות היהודית והמוסלמית. בסיפור המבול (עלילות גילגמש לוח 11 שורה 158) מוזכר שעם ירידת המים ערך אותנפישתים מנחה לאלים שכללה "קנה, ארז והדס" – עדות נוספת לחשיבות הטקסית של ההדס אצל השומרים (כצמח קטורת?).
בספרות קיימת מחלוקת בלתי פתורה באשר לזיהוי ה"תאשור" המקראי ועדיין לא ברור האם המדובר במין כלשהו של אורן, אשוח, ארז או ברוש. יש כאלו הנוטים לחשוב שהעץ המכונה באוגריתית Tisr ו-Tiessar בחיתית היה בשימוש כמילה זרה המושאלת עבור ה"ברוש" של ימינו ((Cupressus sempervirens , שם שלא היה בשימוש נפוץ בארץ ישראל.

עץ החיים הוא עץ הדעת?
בקוראן קיימות שלוש גרסאות אודות פרשת אכילת הפרי האסור מגן העדן. נוסף לאי האחידות בין גרסאות אלו מתרבה המבוכה עם השוואת התרגומים השונים לעברית. לפי המקור הראשון (סורה 2 פסוק 35) "אמרנו, הוי אדם, שכון אתה ואשתך בגן, ואכלו שניכם מפריו בשפע ומכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה פן תהיו בבני העוולה" ( באינדקס מציין המתרגם, אורי רובין, עץ = עץ הדעת). לפי יואל יוסף ריבלין "ונאמר אדם, שכון אתה ואשתך בגן העדן ואכלתם ממנו לענגה מכל אשר תאווה נפשכם, אך אל תקרבו אל העץ הזה פן תפשעו". ולפי אהרן בן-שמש "ולאדם נאמר שכון אתה וזוגתך בגן- העדן ואיכלו מפירותיו כאוות נפשכם, אך אל עץ-הדעת אל תקרבו לבל תחטאו".
בסורה השביעית פסוקים 19 -22 מסופר (תרגום אורי רובין): "הוי אדם, שכון בגן העדן, אתה ואשתך, ואכלו מכל אשר תרצו, אך אל לכם לקרב אל העץ הזה, פן תהיו בבני העוולה [...] וכאשר טעמו מן העץ נגלו להם מערומיהם". אצל בן שמש נאמר "עץ הדעת" ואצל ריבלין "העץ הזה".
לפי הציטוט השלישי (סורה 20 פסוק 120, תרגום אורי רובין): "אז לחש לו השטן ואמרת אדם בו ואוליכך אל עץ חיי הנצח ואל מלכות אשר לא תכלה. שניהם אכלו ממנו ואז נגלו להם מערומיהם, והחלו להדק על עצמם כסות מעלי הגן". י. י. ריבלין מתרגם: "עץ הנצח והמלכות" בעוד אהרן בן שמש נוקט במפורש במינוח "עץ החיים". מכאן שלפי פסוק זה הפרי האסור נלקח מ"עץ החיים" ולא מ"עץ הדעת"!!.
חוקר צמחי הקוראן בשם פרוקי (Farooqi) מסכם את נושא ה"עץ האסור" שבקוראן ומציין שתיאולוגים מוסלמיים תרגמו את המילה "סג'רת" (המופיעה במקור) ופירושה המילולי הוא "עץ", כ"עץ הדעת" או אפילו "עץ הרוע". המבוכה הזו בין "עץ", "העץ הזה", "עץ הדעת", "עץ חיי הנצח" ו"עץ החיים" אינה נובעת רק מקשיי תרגום אלא נשענת על מסורות מוסלמיות שונות. משתמע אפוא שלפי הקוראן אין הבחנה ברורה בין "עץ הדעת" ל"עץ החיים". למסקנה לא שגרתית זו הגיע גם פרופ' יאיר זקוביץ שכתב לאחרונה (2010) מאמר בשם: "עץ החיים הוא עץ הדעת?". במחקרו הוא מביא פסוקים רבים מהמקרא המצביעים על כך שמסורות מקראיות מצרפות את שני העצים לאחד, בדיוק כמו שמתפרש מהקוראן.

גודלו של עץ החיים וגילו
לפי הקוראן (סורה 13 פסוק 29, תרגום אורי רובין) "המאמינים והעושים את הטוב יהיו מאושרים וישובו בטוב". מעיר המתרגם "יהיו מאושרים" בערבית "טוּבָּא", ויש המפרשים כי זה שמו של עץ בגן העדן. ו"ישובו בטוב " משמעו "יכנסו לגן העדן". בחדית' ׁ) ספרי התוספות והפרשנות לקוראן ולתולדות מוחמד) מצויים שני ציטוטים בנושא זה: " טובא הוא עץ גן עדן שרוחבו מאה שנים, והוא חובק את האנשים בגן עדן" ובמקום אחר "יש עץ בגן העדן, אם רוכב נוסע בצילו מאה שנים הוא לא יגיע לקצהו". עיון נוסף חושף את השורשים היהודיים של אגדה זו. בספר רזי חנוך (ה': א'-ג', תרגום א.ש. כהנא) מסופר "וישאוני משם האנשים ההם ויעלוני אל הרקיע השביעי ויעמידוני בתוך הגן [...] ובתוֶך עץ החיים במקום בו ינוח ה' [...] והוא מכסה את כל הגן.... ושורש לו בגן בקצה הארץ". ולפי המדרש " רבי מאיר אומר מה גלגל החמה ת"ק שנה, אף עץ החיים ת"ק שנה". (מדרש זוטא, שיר השירים (בובר) פרשה א'). נושא זה מורחב אצל "אגדות היהודים" מאת לוי גינזבורג (א': י"ז; לפי שיר השירים רבא ו' ט' וט"ו ז'): "באמצע גן-עדן עומדים עץ החיים ועץ הדעת, ועץ הדעת מקיף את עץ החיים וסוכך עליו; ומי שמפלס לו נתיב דרך עץ הדעת, יכול להתקרב אל עץ החיים. ועץ-החיים היקף עובי קורת גִּזְעו מהלך חמש מאות שנה ונופו אף הוא מהלך חמש מאות שנה. וכל מימי בראשית נובעים ויוצאים תחתיו". ברור, מתיאור זה, שהמדובר בעץ מיתולוגי המצל על גן עדן כולו. מכאן לא נותר לנו להסיק שאת אשר יגמא הסוס המוסלמי במשך מאה שנים יעשה ההלך היהודי משך חמש מאות שנים. נרמוז שגם בפרשת העצים המקודשים שעל פני האדמה מצויים בכתבינו "הגזמות רבתי" באשר לממדיהם של אותם עצים למרות שמדובר בעצים ממשיים. ההגזמה מביעה את מידת הקדושה של העצים והיראה כלפיהם. כך, למשל, מעיד יוסף בן שבתי (1836) "קבר זה (יונתן בן עוזיאל בעמוקה) מוקף חומה עתיקה בצורת מרובע, מאמצע הקבר צומח עץ אלה גדול ורב ענפים. בצילו יכולים לשבת אלף איש והוא סוכך על הקבר כחומה".

השיזף עץ גן עדן
מספרת אגדה מוסלמית על עץ שיזף הנמצא בגן עדן ושעליו מרובים כמספר בני האנוש עלי אדמות. כל עלה נושא את שמו של אדם מסוים ואת שמות הוריו. עץ זה מנוער בלילה ה-15 לחודש הרמדאן בכל שנה, מעט לאחר השקיעה. העלים הנושרים מן העץ נושאים את שמם של אלו הנידונים למות בשנה הקרובה. יש ועלים אלו נובלים לחלוטין ויש שהם נותרים, נבולים במידה זו או אחרת, בהתאם למספר השבועות שנותרו לאדם לחיות. לפי מסורת נוספת הגדר סביב גן עדן הייתה עשויה מצמח זה, אגדות אלו מרמזת על הכבוד המיוחד המיוחס לכל עצי השיזף המצוי באשר הם. לפי המסורת המקומית בארץ , כאשר העץ מגיע לגיל ארבעים אזי הוֶלִים (הצדיקים) יושבים תחתיו. מי שיעז ויכרות את השיזף, הצדיק יגרום לחורבנו. הישיבה של צדיקים אלו תחת העץ עצמה מקנה לעץ מימד של קדושה. עם זאת על אף מין של עצים בארץ ישראל לא מסופר, שהוא מועדף על ידי הוֶלִים. לעתים מוצאים את עצי השיזף בארץ כמסמני גבול בין תחומי הקרקעות של כפרים שונים כמוזכר לעיל.
על כבודו הרב של השיזף אצל ערביי הארץ קיימת "עדות" מהמאה ה-19 של מלומד צרפתי, שהיה פרופסור לעברית בסורבון, אבה ברג'ס (Abbe Barģes) המספר אודות עץ שיזף שגדל בגינה של ערבי ביפו. עץ זה כובד במיוחד על ידי הערבים המקומיים ועל ענפיו תלו מנורות ובדים בצבעים שונים. בעל העץ הסביר את ההערצה לעץ בכך שהזרעים נפלו מהשמים ולכן הוא "מקודש" לנביא.

שיזף מצוי – עץ הרקיע השביעי
השיזף המצוי הוא מין העץ היחידי בארץ הזוכה להערכה מיוחדת מעצם מינו הבוטני ולא עקב אירוע מסוים שהתרחש ליד עצים בני מין זה, זאת מאחר והעץ מוזכר בקוראן. השיזף מוזכר פעמיים בקוראן: בפרשת הכוכב, י"ג–י"ז נאמר: "הן כבר ראהו יורד פעם אחרת: ליד עץ הלוט אשר בקצה האחרון: אצל גינת המעון: בעטות את עץ הלוט אשר עטה: לא נטה המבט ולא שטה" (תרגום פרופ' יוסף יואל ריבלין). ציטוט זה של: "סִדְרַת אלמֻנְתָהָא" (השיזף של הקצה האחרון), מתייחס לתחום שמעבר אליו לא יכולים להגיע לא המלאכים ולא בני האדם. יש המפרשים שהמדובר בעץ השיזף הנמצא במקום הנעלה ביותר בגן העדן, ברקיע השביעי, לימין כס האלוהים. בתרגומו של אהרן אבן שמש מופיע הנוסח הבא "האם חולקים אתם על מראה עיניו? הלא הוא ראה אותו גם בהתגלות אחרת על יד עץ הלוטוס הגובל עם גינת מעון. וכאשר כיסה עץ הלוטוס, מה שכיסה, לא סטתה העין ולא טעתה". ולפי תרגומו של אורי רובין: "הן ראהו גם בפעם אחרת, אצל הלוטוס אשר בקצה המרום. שם הוא גן המסתור. כאשר כיסה את הלוטוס אשר כיסה, לא סר המבט ולא חרג".
בפסקה השנייה בקוראן בה מוזכר השיזף (פרשת החלה, כ"ז–ל"א) נאמר: "בעץ לוט לא קוצים בו: ושיחי מוז עמוסים למכביר: וצל רחב: ומים שופעים: ופרי רב" (תרגום ריבלין). רובין מתרגם את אותו הפסוק: "בינות עצי הלוטוס שהוקצעו קוציהם". הפיסקה מנוסחת בלשון רבים (במקור הערבי), ולכן אינה יכולה להתייחס לעץ השיזף אשר ברקיע השביעי שהוא עץ מסוים.
בחדית' אוחדו שני הקטעים ועץ השיזף של הרקיע השביעי מתואר בהתבסס על סמך שתי הפרשיות ם יחד. בספרות זו מדובר בעץ ייחודי כמו בפרשה של הכוכב אך הוא ממוקם בין מעיינות והוא מקור פרי וצל, כפי שמוזכר בפרשה של החלה.

צמחי הגיהינום
לפי הקוראן הרשעים שבגיהינום יוענשו באכילת זקום ככתוב "אמור, אמנם כן, ראשונים ואחרונים יכונסו ביום אשר ננקב כמועד, ולאחר מכן, אתם התועים והמכחישים, אכול תאכלו מעץ, מן הזקום. תמלאו בו כרסכם, ועמו תשתו משקה של רותחין, ותגמעו כמו גמלים מוכי צמא. זו התקרובת אשר תוגש לכם ביום הדין" ( סורה 56 פסוקים 49 -52, תרגום אורי רובין).
ובמקום אחר "האם תקרובת זו טובה יותר או שמא טוב ממנה עץ הזקום? הועדנו אותו להיות מבחן לבני העוולה. זה העץ הצומח בקרקעית השאול. פקעיו כמוהם כראשי שטנים. אכול יאכלו ממנו וימלאו בו את כרסם, ואחר ימהלוהו במשקה של רותחין. אכן סופם שיחזרו אך השאול" (סורה 37 , פסוקים 62-68, תרגום אורי רובין).
ובמקום נוסף: "כבר אמרנו לך כי ריבונך חולש על כל בני האדם. לא עשינו את החלום אשר הראינו לך אלא למען נסות את האנשים, וגם את העץ אשר קולל בקוראן" ( סורה 17, פסוק 60, תרגום אורי רובין). לפי הערתו של יואל יוסף ריבלין "הוא העץ זקום [...] והוא צומח בגיהינום". אהרון בן שמש מתרגם פסוק זה "ואת העץ הארור הנזכר בקוראן" והסברו "הוא עץ הזקום הגדל בגיהינום ובפירותיו המרים מאכילים את הכופרים, ושמו נכר במפורש (בפסוקים הקודמים). אם נקבל את הדברים כלשונם הרי התנאים האקולוגיים הדרושים לגידולו של הזקום המצרי והמצויים בגיהינום המוסלמי הם תנאים סודניים של נאות מדבר – מים רבים וחום ולאו דווקא אש תופת כמקובל בגיהינום היהודי והנוצרי...
לפי החדית' "אם טיפה מהזקום תגיע לעולם הזה כל בני האדם ואמצעי המחיה שלהם ירקבו, ואם כך מה אודות זה שאמור לאכול אותן". האמת היא שהפרי מר להפליא. במזרח השומרון קיים ביטוי "לוגמת זקום" (=לגימת זקום). כאשר מישהו נוטל במשיכה פרי או דבר מאכל אחר מהדוכן ללא תשלום מקלל אותו המוכר במלים אלו שמשמעם "שיהיה לך טעים כמו פרי הזקום" עם רמז סמוי שתלך לגיהינום ובתרגום לעברית מצויה "שתחנק" .
באחד מכפרי הגליל רשמנו "האנשים בגן העדן מקבלים מעדנים והאנשים בגיהינום מקבלים צחנן מבאיש למאכל". השיח כלו בעל ריח רע במיוחד כפי שמשתמע משמו. תרמיליו המוארכים מזכירים את אלו של החרוב, בערבית מכונה הצמח בהתאם "חרוב הכלב" ו" חרוב החזיר" לציון סרחונו ורעילותו של הצמח.

לסיכומו של נושא, גם אם רבו הדעות אודות זהותם הבוטנית של עצי גן העדן, הרי בפולקלור הערבי המקומי עדיין קיימות הדי מסורות הקושרות עצים ושיחים מסוימים לגן עדן ולגיהינום. זאת ללא קשר למחלוקות הרוחשות מי היו "עץ הדעת" ו"עץ החיים". נסתפק, איפה, בכך שעיקרם של שני עצים אלו היא בסמליות רבת הסעיפים שהם נושאים בצמרותיהם עד עצם היום הזה ואולי מוטב בכך שאינני יודעים מי הם עד עצם היום הזה.

תודות:
הרבה תודה לעמיתי וידידי שהעירו על כתב היד העוסק בעצים וניכשו ממנו עשבים שוטים: פרופ' דבורה דימנט, פרופ' מרדכי כסלו, דר' עדית פינטל-גינסברג, דר' יואל מלמד , דר' יואל פרץ, דר' מירי ברומר ופרופ' תיאודורה פטנידו על ההבהרה ביוונית.

לקריאה נוספת:
אופיר, א.א. (2002). מסורת וריאליה בזיהוי עץ הדעת במקורות הבתר-מקראיים. מחקרי יהודה ושומרון 11: 289-269.
דפני, א. (2010). עצים מקודשים בישראל. הקיבוץ המאוחד וקק'ל. תל אביב.
הירשפלד, נ. (2010). מאיזה אילן אכלו אדם וחוה בגן העדן? קריאה בבראשית רבה פרשה ט"ו. בתוך: "גן עדן מקדם: מסורת גן עדן בישראל ובעמים. עריכה: ר. אליאור, עמ' 111-106. הוצאת מגנס, ירושלים.
זקוביץ, י. (2010). עץ הדעת הוא עץ החיים. שם, עמ' 70-63.
נוי, ד. (1972). "עץ החיים" בישראל ובעמים. עיונים בבעיות תרבות ,חינוך וחברה לזכרו של נפתלי גינתון. ד':142-162.
כסלו, מ. (1997) "עץ הדעת חיטה היה". סיני, קי'ט: ע'ד-ע'ה.
כסלו, מ. (1998) " עץ הדעת תאנה היה" .סיני, קכ'ב: ק'ל- קל'ג.
כסלו, מ. (2000) " עץ הדעת אתרוג היה" . סיני, קכ'ה: ט'-י'ח.
כסלו, מ. (2001) "עץ הדעת גפן היה". סיני, קכ'ז: רנ'ט- רע'ה.

adafni@research.haifa.ac.il