בקיץ 1980 נסעתי לטיול באירופה, והגעתי גם אל פסגת האנה קאפרי, שבראש האי קאפרי, אל מול נאפולי המעטירה. זוכרני הנסיעה ברכבל המרושל, שהפחידה אותי מאד. בכמה מקומות הכבלים ירדו עד סמוך לפני הקרקע. כל כך נמוך ירדו, עד שהרחתי את הניחוח הענוג של האחירותם הצהוב. גם זה היה מעין פלא קטן, מדרונות מצהיבים באחירותם, בסוף אוגוסט! אל מול הכחול העמוק של הים התיכון. ענן של בושם היתמר מעל גושי האחירותם, והתנשא גבוה אל השמיים המכחילים של איטליה הדרומית. אני מדלג על צביטת הגעגועים שצבטה לרגע את לבי. כבר חודש ומשהו שאני משוטט בדרכי אירופה, ולפתע מין חזיון 'ארץ ישראלי מועשר' תוקף אותי בתוך קרונית הרכבל המחשבת להתפרק. אבל נפלאות האחירותם נשכחו מהר באותה ירידה בכבלים. משום שלפתע חרשו הסנדלים שלי את ראשיהם של מאות, ואולי אלפי, חצבים מוורידים באנה קאפרי. כשחזרנו ארצה התנפלתי על המדריכים לבוטניקה, לראות האם ייתכן בכלל שהאחירותם והחצב פורחים בעת ובעונה אחת? האם זה אפשרי? או שמא רק מראה הזוי ראיתי, מרוב הפחד בקרון הרכבל האיטלקי החורק. המדריכים אמרו שכן! זה אפשרי! באיטליה וביוון ובעוד ארצות תיתכן בהחלט פריחה משותפת, בו זמנית, של שני המופלאים הללו, האחירותם והחצב! אני זוכר לטובה את הנסיעה ההיא, ולו רק מפני שהחזירה לי לשעה קלה את ארץ ישראל האבודה שלנו, שלא לומר הנשכחת... מזה חודש ימים ויותר. נזכרתי בכך השבוע, כשהחצב הראשון פרח בגינתי. סוף חודש יולי, ובמקומות המוצלים והלחים, בגינות כבדות הירק בעמק חפר, עולים כפורחים מקלות הפריחה המקסימים של החצב. חרף שבעים וכמה שנותיי, אני עדיין מתרגש למראה החצב הראשון הפורח. מה גם שקרתה תקלה מצערת, והגנן שקצר את עשבי הבר, פגע בטעות בחצב הפורח, והייתי חייב לקצץ בגבעולו ולתיתו במים החיים של הצנצנת. אלא מה? יש נכדים ארצישאלים קטנים בביתנו, ונתנו את החצב הפורח, ראשון חצבי השנה, לגן הילדים של נכדנו. לא שאלתי את הגננת, אבל אני בטוח שהיא הופתעה. מה, כבר יש חצבים? מה, כבר צריך לשיר עם הילדים "החצב פורח – הקיץ בורח"? והרי בחוץ עדיין כבשן יולי-אוגוסט מהלך אימים. ואם לא הופתעה ממש, ודאי נבוכה כמוני, כששעטתי בקרון הרכבל המתנדנד, במורד האנה קאפרי, ורגלי בוטשות בנסיעה אלפי חצבים וורודים, באוגוסט האיטלקי הרחוק ההוא. כשהתרבו בצלי החצב בגינתי, ויצרו מושבות מוריקות וצפופות, חפרתי ודיללתי אותם, והורדתי חצבים רכים רבים אל רחבת בית העלמין שלנו. הרי במקורות כתוב במפורש, שעיקר תועלתו של החצב היא בשמירת גבולות! יפה, שיעסוק אם כך בתפקידו, ויקפיד על שמירת גבולות הרחבה בבית העלמין. ועוד יזכה את הבאים, לעת הסתיו, במקלות הפריחה הלבנים המופלאים שלו. לפני כמה שנים, בתום אחד מימי הזיכרון לנופלינו, ברחבת בית העלמין שלנו, כתבתי שיר, שבו הפכו החצבים לסמלי הנופלים. והנופלים התגלגלו בבצלי החצב:
ביום הזיכרון אני כורע לשתול בעציצים בִּצְלֵי-חצב לשים על מַלְבּנֵי הַבֶּטוֹן בחלקה הצבאית הקטנה. וכשהם מציצים אליי וקוראים אני טומן אותם שוב בעפר יושב אל גוש האבן וצופֶה איך הם עולים וירוקים איך הם זורחים בסתיו איך לבלובם מצהיב, לא מנוּחם ובאביב, אחרי שנה, אני גוחן לעציצים אני רואה איך הם סדקוּ את החֵימר ואיך החרסים קוֹרסים פזורים, לא מאוּחים.
העצב העולה מן השיר, נעוץ בנוף שלנו, בפרחים שלנו, בקרקע המולדת שלנו. אינני יודע אם גם באיטליה משוררים כתבו על החצב ועל בצלי החצב, שהם העדים האלמים של החלקות הצבאיות שבבתי העלמין. זהו אותו החצב המקדים כל כך לפרוח אצלי בגינה. זהו אותו החצב המאחר כל כך לפרוח במדרונות של מדבר יהודה. זהו אותו החצב, שמקלות פריחתו מתנשאים לכמעט שני מטר. וזהו אותו החצב הפורח על מקלונים ננסיים, כשהוא נאלץ לפרוח בשבי. בעת אחת מרכיבותיי בשדות, לא הרחק מנחל אלכסנדר, ראיתי גם איזה עיוות נורא מחוללים קוטלי העשבים בפרחי החצב. הפרחים מעוותים, יותר מתריסר פרחים מבצל אחד, העלים והפרחים מופיעים יחדיו, ועוד מראות פגומים ופגועים שכאלה. צילמתי אפילו פעם אחת חצב מעוות שכזה, אך התצלום אבד לי. ואולי טוב שאבד, שלא תהיה לי מזכרת נוגה כזאת.
וכך, מדי שנה, באמצע הקיץ הלוהט, ולא בסופו דווקא, מגיחים אצלי החצבים מאדמת הגינה וממעמקי הזיכרון. ואני שב ומתמכר למראות הצחים שלהם, לבשורת הסתיו המתלווה אליהם, ולמגעם הרך בכפות רגליי, שזכיתי לחוש בו לפני שנים רבות, על מדרון גבעת אנה קאפרי, באיטליה הדרומית.
