התבלין היה ידוע מימי קדם. אנו לומדים מהמקורות כי אבותינו השתמשו בכרכום בעיקר לצביעה ותבלון, להפקת תבלין הזעפרן. כרכום הנ"ל הופר כנראה מהכרכום הנאה, השונה מהכרכומים האחרים -צלקותיו אדומות. הצלקות היו משמשות הן לצביעה והן לתבלון.
אבותינו נהגו כנראה לשתול את הצמח בגינות, שפי מציע רשי בפירושו:
"כורכמא דרישקא. כרכום של גן הגדל בגינה" (רש"י מסכת בבא בתרא דף טז/ב).
המוסלמים במרוקו נהגו להשתמש בזעפרן כחומר מרדים, משם נדד הצמח לספרד ולהודו.
בספרד ישנן עיירות שבהם מתקיים עד היום פסטיבל הזעפרן.
מה לזה ולנו בארץ?
ציון סימן-טוב מכרם מהר"ל מגדל כבר בחלקה נסיונית את הכרכומים המתאימים, ומקווה לשווק בקרוב את פקעות הצמח בארץ.
(לא ברור אם גם תבלין יצא לנו מזה)
לוקט מתוך מאמרים של דליה מזורי, ומאיה מאהלר בעיתון מעריב.