בעניין מהלך העונות בארץ יש ניגוד משווע בין אנשי השדה (לאו דווקא חוקרי הצמחים) לבין המשוררים. המושכים בעט מונים ארבע עונות כהלכתן: סתיו, חורף, אביב וקיץ ואף יודעים לתת בהם סימנים חדים וברורים. הסתיו כולו שלכת ועצב, החורף קפוא ומאיים, האביב - חגיגת פרחים והקיץ יבש וחרב.
קל להבחין שחלוקה זו לעונות מוצאה לא בתנאי הארץ ועל כך עמדו גדולים ורבים לפני שלא להזכיר את זרות השלכת לנופה של הארץ. (ראה זיוה בן פורת, הסתיו בשירה העברית. 1992: 11-22).
באקלים הים תיכוני שלנו מכירים בשתי עונות ברורות, עונה לחה וקרירה ("סתיו וחורף") ועונה חמה ושחונה ("אביב-קיץ"). חלוקה זו משקפת היטב את מהלך הצמיחה והפעילות בשדה ומצביעה במפורש על "חוסר איזון" משווע באורך העונות. העונה הלחה האמיתית קצרה (נובמבר - אפריל) והיבשה הארוכה הימנה בהרבה (מאי - אוקטובר). אולי יש בחלוקה לא שווה זו משום פגיעה ברומנטיקה ובזיכרונות הנטועים בשדות רחוקים - אך זו המציאות עמה מתמודדים עולם החי והצומח.
מתי מתחיל האביב וכמה זמן הוא נמשך? כאן יש אי ודאות רבה הנובעת הן מהבדלים ניכרים בתנאי מזג האוויר בשנים השונות והן מתפיסת העולם של כלי התקשורת.
פריחת האביב חלה לרוב בשיא פריחת הכלניות ובקולות התרועה של מדרוני ההרים והגבעות המכוסים בכסות הצהובה-קסומה של הקידה השעירה. לפי כל העדויות הבוטניות זו באמת התפרצות שבה עשויים לפרוח אפילו מאות מיני צמחים באופן בו זמני.
"נורא הדר
חרדל הבר!
ברצח,
בטרוף,
באש,
מכניע ארצות -
כובש!
כאן אשדות-דם-הפרג
הנהרג
לגיא:
כרבלת אדירה
פצועת שקיעות
הגיא רועש
צח-אש!
כאן רבבת קיצים מבר-דגנית פורצים
שמימה,
השמימה,
יחפים
במעגל רצים,
והקמה,
והחרצית,
פרוצת האישונים.
זהב נועץ בי אחו אלף צפרני חתול.
אני אלם,
אני הלום,
עיני יוצאות מדעתן -
הא,
מול קללת היפי האדיר
מה אעשה? -
מה אעשה לפרא מתפרע
יומי בבקר זה ?!
(ע. הלל / בקר אביב; ארץ הצהריים, ע"מ 12-13).
ע. הלל עומד נדהם מול שפע הפריחה ועוצמתה אך הרכב הצמחים הפורחים הוא ייחודי: חרדל הבר, פרג, דגנית (הנקראת רשמית בשם דרדר כחול), חרצית וצפורני חתול. ניתוח בוטני מגלה עד כמה צדק הכותב שיש לפנינו פרא "מתפרע". המפתיע שכמעט כל הצמחים האלו (פרט לצפורני החתול) הם עשבים רעים של שדות הנוטים לייצר מרבדי פריחה.
צפורני החתול מופיעים כבר בעיבורו של החורף והם כמעט הראשונים המופיעים בעונה (פרט לצמחי בצל ופקעת) לאחר הסביונים ואליהם מצטרפים שדות חרדל הבר.
החרצית, הפרג והדרדר הכחול מופיעים, לרוב, לקראת אמצע האביב ולעתים בכמויות נכבדות. בשנים מסוימות, בעיקר בשנות בצורת, מקדימים החרציות והפרגים ופריחת סוף החורף נטמעת בפרחי האביב שיהיה באותה שנה "קצר ונמהר".
כאן עולה השאלה כמה זמן נמשך האביב וממתי?
כל מי שנזקק לעיקוב אחרי צמח פורח כלשהוא יגלה עד מהרה שאביב אמיתי הוא בן שלושה עד ששה שבועות ולעתים קשה להצביע מתי החל ומתי הסתיים. בכל התקשורת מקובל להזמין אותנו לטייל בשדות בחג הפסח הוא "חג האביב", בשנים שחונות כבר חוגגים בפסח אחרוני הפרגים והחרציות ושיא הפריחה כבר הרחק מאחורינו ותוך שבועיים שלושה מצהיבים השדות למשך שבעה עד שמונה חודשים.
כך מעדותו הלומת החושים של ע. הלל אין להעיר אלא שזו שמחה נפלאה אך קצרה ומוקדמת לקראת עונת פריחה שתחלוף במהרה מן הצפוי. אין מחלוקת אודות יפי הפרחים אלא על משך השתוללותם בשדה...
"קידת הענווה של השטה
על תפרחתה במחרוזות עגיליה
בתוך ימת-פאר של
חריצי-זהב החרצית העטורה
פרחי נזרם של שועי מצרים
העתיקה, כתרה של קליאופטרה
וזרעיהן למנחת קברי הפרעונים
בין היתר המנחות לעולמם הבא -
אל מול פלישת החמציצים
בגון הלימונים המעדן
על גבעולם השברירי, תחלף
בם רוח של ערבית
תסרק גביעם, יתנועעו
כפעמונים אלמים ללא ענבל
כנגד חוורונה של חסת-המצפן
שסועת-עלה מטבע בריאתה
ועוד מינים של צהובים
חלקם חבוי, חלקם גלוי
כולם גוני-גוונים של
צריחת-צהב פורחת
בימים של נעם אגדי."
(יעל בן ארי/צריחת צהב פורחת; המרחק עד האביב הבא, ע"מ 6).
האביב אינו מתלהם רק אצל ע. הלל; יעל בן ארי אספה את כל פריחת הצהובים למיניהם "שטה, חרצית, חמציץ וחסת המצפן" ל "צריחת-צהוב פורחת בימים של נועם אגדי."
צירוף הצמחים שהמשותף להם פריחה צהובה (נוותר לצורך העניין על צהוב הלימונים) הוא מרתק ומפתיע ועד כמה שיישמע מפתיע ייחודי לארץ ודווקא בזרותו.
שטת המשוכות המלווה את הפרדסים (ואולי השטה המכחילה) מוצאן מאוסטרליה ולא הובאו לכאן אלא בסוף המאה שעברה. החמציץ "פעמונים אלמים ללא ענבל" נצפה בארץ לראשונה ב- 1906 ליד זיכרון יעקב ע"י אהרון אהרונסון ומולדתו דרום אפריקה. עבור רבים מאתנו שני צמחים אלו הם פרחי ילדות אך זאת בתנאי שאנחנו בני המאה ה- 20, קודם כן לא יתאפשר מיזוג גלויות שכזה המאפיין היום הפריחה בארץ.
החרצית מופיעה בעיקר בצדי דרכים מעזבות וחורבות שם הן מולכות בזהבן, פירוש השם הלועזי כריזנתמה (חרצית) הוא כתר זהב (זהב= chrys ;פרח= anthem). השם העברי גזור מאותו השורש חרוץ= זהב, ככתוב "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ;" (משלי, ט"ז, ט"ז). ומכאן קצרה הדרך אל כתרה של קליאופטרה.
חסת המצפן (דומה הדבר שזו הופעתה היחידה (?) בשירתנו) ידועה בעיקר כצמח צדי דרכים של סוף האביב ובולטת בעליה השסועים כפי שמדייקת הכותבת.
בארץ כמה עשרות מינים של פרחים צהובים המופיעים כאילו בגלים בזה אחר זה "חלקם חבוי, חלקם גלוי, כולם גווני- גוונים".
למרות תחושת השדה שיש גלים של פריחה צהובה (בדומה לגלים של פריחה ורודה או אדומה) תצפיות מפורטות של הרכב צבעי הפרחים לאורך העונה ובבתי גידול שונים מגלה שזו תרמית העין הנסחפת ואין זו מציאות אמיתית. בכל חלקי השנה חלקם של ה"צהובים", מבין יתר צבעי הפרחים, שווה לערך למרות שדות החרדל והחרצית.
החרציות מציתות את דמיון הכותב ההולך לאיבוד בדרכו שלו בשדה החרציות:
"אני רואה בחרצית
כל שנכון עמי,
ונחרצה מעצמי
להצית.
חרצית-אל-חרצית
יודעת
מי הצית
לגבעולן
הכותרות,
ואני עימהן יודע
מי קלקל
וחלחל
השורות
בשדה-חרציות
מחצית קומת האיש נחבאת בחרצית
מחצית האיש גבוהה הוגה חרצית,
ומעבר לשדה ניצתות רציות
מבקשות צבע
להצית
בכותרות
ובשורות."
(יורם בן מאיר/חרצית; חלום של שחרית, ע"מ 91).
חרציות ופרגים - סמני סוף האביב מופיעים בעונת ראשית התבואה ונפגשים גם בפריחת היקינטון:
"נוהרות שעות הבקר כנהר קו-המים בגיא,
בין שיחים ותבואה צעירה ובינות גבעולי יקינתון,
- תפרחות תפרחות עמוסות חרקים וסכר.
קוטף נער פרחו וקולט חיפושית בכפו,
מפרכסת, טובעת בבוץ...אוהבים הצבעים זה לזה.
מבליטים הפרגים את חזם ומגלים לבבם השחר
לעלמות הפשתן הרכות, מצניעות הצמיחה.
מגביהות חרציות אל מול אור, כחמה מול חמה,
ופליאי פרחים אחרים, אין יודע שמותם,
מושכים תפארתם על פני גיא, מיפים לקורין."
(יצחק שלו / אור על מי גינוסר; קולות אנוש חמים, ע"מ 94-95).
גם כאן טורח המשורר להודיענו, ופלאי פרחים אחרים, אין יודע שמותם, גם אם אין הם מוכרים לנו אל לנו להימנע מתפארתם המייפה את נחל כזיב (הוא הקורין). כאן צדה עינו של הכותב גם את שפע החרקים תוך ציון החיפושית. עד כמה שזה מפתיע החיפושיות מתוארות כרב-צבעוניות וסמוכות (בשיר ובמציאות) לפרג. המדובר בכמה מיני חיפושיות צבעוניות להפליא ובעלות צבע מתכתי ירוק-סגול-חום המתפלשות באבקת הפרגים (טובעות בבּוּץ). חיפושיות אלו מסורבלות ונתפשות ביד בקלות רבה. כך בהיסח הדעת תוארו גם המאביקות הצבעוניות של הפרגים המוסיפים על צבעוניות האביב כי "אוהבים הצבעים זה לזה."
כך, סימנו לנו המשוררים את תחום האביב בין פריחת הכלנית לפריחת החרצית. משך זמן זה משתנה בין השנים לאור תנאי הגשם והטמפרטורה וזאת ,ככל הנראה, האביב האמיתי...
אמוץ דפני
