על עצים ופרחים ב"שתיים דובים" של מאיר שלו

בצמחים העיקריים בספר, נוכל ללכת יותר בבטחה בעקבות הגיבורים, דמותם ומרקם היחסים ביניהם. העצים בספר הם עדים לאירועים החשובים בספר ולכן נוכל להשתמש בעדותם מאחר ו"ככה זה, עצים מרגישים, זוכרים, ולא יודעים לשקר" (עמ' 114). אמירה זו מזכירה את הפתגם השומרי "מַה  שֶּׁיֵּצֵא מִלֵּב הָעֵץ / רַק לֵב הָעֵץ יֵדַע" (תרגום ש.שפרה וי. קליין).
 המחבר מעיד על העברית ש"זאת שפה שיודעת וזוכרת דברים שאנחנו לא רוצים לדעת או ששכחנו מזמן" (עמ' 152) . כך גם שפת העצים, שארוכים חייהם מחיי בני האדם,  ויכולים אף הם להעיד ולהזכיר נשכחות. נראה, איפה, שאפיון תכונות הצמחים (במיוחד העצים) המוזכרים, תולדותיהם והפולקלור הקשור בהם - הוא מפתח חשוב להבנת הדמויות והאירועים  בספר.
עצי המשפחה
"את המשפחה אפשר לתאר לא רק על ידי הזרעים והפרחים מהוואדי של סבא זאב אלא גם באמצעות העצים שלה ... אני מתכוונת לשלושת העצים החשובים באמת: לחרוב הגדול של סבא בוואדי שלו, שבצִלו לימד אותנו על צמחים ותחתיו מת. לשיטה היפה והטובה בנגב שבצִלה חנו אישי ובני בטיול ממנו לא חזרו, ולתות הגדול, שעד עתה לא מת  תחתיו אף אחד"  (עמ' 186). ננסה, להלן, לברר מה ייחודי לשלושת עצי המשפחה, מה הם מסמלים ומה הם מספקים לחוסים בצילם.  לפי  העדות של רותה  המשותף למיני עצים אלו הוא: "שלושה עצים גדולים. הגודל חשוב. עצים גדולים עוזרים לבני אדם להירגע. זה העובי והחוסן של הגזע, הצל והביטחון והנינוחות של הנוף, הלחישה של הרוח בין הענפים, שגם בהיות סערה הם  נעים לאט ממנה, אלה הרוגַע והיופי של הנוף"(עמ' 186). לעומת עצים אלו: החרוב, השיטה והתות "את הפִיטְנָה  (עץ נוי מדרום אמריקה הידוע בשם "פְּלוּמֶריָה ריחנית", לפרחים הלבנים ריח עז) ריחנית הזאת, אגב, את עדיין יכולה לראות כאן ליד המדרכה. היא לא ברמת החשיבות המשפחתית של החרוב בוואדי ושל השיטה במדבר ושל התות בחצר..." (עמ' 119). העצים אמורים להעניק ביטחון, השראה (לחישת הענפים היא מסר אלוהי), רוגע ויופי בספר שכולו אי ביטחון, סערות ונקמות.
החרוב: הגיבור הצמחי העיקרי בספר הוא, ללא ספק, "החרוב הגדול של סבא זאב". עץ זה מהווה את ציר האירועים בספר: ה"טריטוריה  האישית" של הסבא, מקום איסוף הזרעים והטיולים עם הנכדים, מקום הירצחו והנקמה בהורגיו.
 החרוב נזכר לראשונה בספר עם צעדיו הראשונים של נטע " וכשהחל הילד (נטע) ללכת בבטחה לקחו אותו גם אל הוואדי של סבא זאב, כך קראו לוואדי שניצב בו החרוב הגדול שלו - החרוב הגדול שלך סבא  ליתר דיוק" (עמ' 15). זה היה  אתר העלייה לרגל של הילדים  שם סיפר להם סבא את סיפוריו ושיתף אותו באיסוף של זרעי הצמחים ובלימוד השמות". תחת אותו חרוב סיפר להם סיפור שלימים תכתוב היא (רותה) לבנה (נטע) את הסיפור על האדם הקדמון שגר במערה סמוכה... (עמ' 16). עבור סבא היה החרוב מוקד ממלכתו שם ישב על האבן כמלך על כסאו. "החרוב שלו" - "זה מקום שסבא שלנו אהב לטייל בו ולאסוף זרעים והוא הכיר אותו כמו את כף ידו. אפילו קראנו לוואדי הזה הוואדי של סבא ולחרוב החרוב שלו" (עמ' 282). כאשר הפסיק לנהוג עקב  תאונת הרכב "מאותו יום (יום הולדתו השמונים)  ואילך היה מישהו מאיתנו מסיע אותו אל הוואדי שלו...משם הוא עלה אל הפרחים ואל השיחים ואל הזרעים שלו, ובצהרים נח תחת החרוב הגדול שלו..."(עמ' 169). החרוב  הוא מקום העלייה לרגל ומקום העקדה של הסבא: "ובלבי הרגשתי איך המלים ואדי וחרוב מסכמות את הכול, כאילו ידעתי שיום אחד זה יקרה והוא ימות במקום שלו, כמו שלגברים כמוהו מתאים למות" (עמ' 280). במותו  נעשה  החרוב אחד מאנשי המשפחה: "פתאם הרגשתי שרק אני שם, והגוויה של סבא, והחרוב הגדול שלו" (עמ' 282).
בפולקלור הערבי החרוב הוא בעל מוניטין מפוקפקים למדי למרות הפרי המוערך. החרוב נחשב לעץ מקולל, מביא מזל רע וכמשכן רוחות רעות, שדים ונחשים. אומר הפתגם הערבי "חרוב ותאנה משכן השטן". הג'ינים (שדים) מתאספים תחתם לפגישותיהם ולתהלוכותיהם הליליות. על כן הישיבה בצילם של עצים אלה, קל וחומר השינה תחתם בלילה, נחשבים כמסוכנים מחמת הרוחות הרעות. בארץ פשוט מומלץ, ליתר ביטחון, לא לישון תחת עץ חרוב. הפתגם הערבי מציין זאת במפורש: "השינה תחת החרוב אינה רצויה". ההסבר שקיבלנו "מתחת לחרוב שוכן מלאך שחור ולכן לא טוב לישון תחתיו, אסור לשים חרוב ליד הבית כי יש בו שדים".
סיבה נוספת  למעמדו הנחות של החרוב היא: ש"השדים והנחשים אוהבים את החרוב ולכן הוא מקולל, אנשים שישנו תחת החרוב נתבלעה דעתם". "החולם על חרוב, יחרב ביתו", ההסבר שנמסר הוא שהחרוב מסמל אסון וחורבן מאחר ו"חָרוּבֶּה" שמו הערבי של החרוב פירושו להחריב. כאשר רוצים לציין מישהו שאינו מצטיין במידות טובות נהוג לומר: "אל תהיה כמו פרי החרוב עקום תהיה ישר " בניסוח אחר "עקום כמו חרוב". פלוני שאינו כליל המידות הטובות הוא "כמו חרוב",  והכול יבינו במה המדובר, הרי מעולם לא נראה במחוזותינו פרי חרוב ישר.
השיטה: השיטה (למעשה מדובר בשלושה מינים הנפוצים בנגב) היא העץ המרכזי במדבר המענק צל ראוי ומהווה מרכז חשוב הן לחיות  והן לאדם. מקומה של השיטה, במעגל החיצוני של האירועים נקבע על ידי אלוהים: " אתה לא יודע איפה השיטה היפה  הזאת נמצאת בדיוק?– איפה שאלוהים שתל אותה"  (עמ' 136). הבאתו של נטע  על ידי אביו ומותו כתוצאה  מההכשה יש בה מממד העקדה. הנחשים הם שלוחי העונש של האל:"כִּי הִנְנִי מְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְחָשִׁים צִפְעֹנִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם לָחַשׁ וְנִשְּׁכוּ אֶתְכֶם נְאֻם יְהֹוָה" (ירמיהו ח:י"ז)  "וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ וּלְקַחְתִּים וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי בְּקַרְקַע הַיָּם מִשָּׁם אֲצַוֶּה אֶת הַנָּחָשׁ וּנְשָׁכָם" (עמוס, ט:ג). אולי יש באירוע ההכשה משום האירוניה, הרי המשכן נעשה מעצי שטים: "וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים" (שמות, כ"ו:ט"ו).
ניגוד חריף נוצר באמצעות הדגש על יפי השיטה זאת לעומת האירוע הנורא שהתרחש בקרבתה. "מי כמוני מכירה את ההקפדות שהקפיד על העץ הנכון לשבת בצלו, ובמיוחד עם הטיול במדבר  והעץ הוא השיטה: היא צריכה להיות סימטרית, חשוב שתהיה לה סילואטה יפה... מה שחשוב בעץ השיטה...זה  כשהוא עץ טוב הוא גם יפה וכשהוא יפה הוא גם טוב ...אני יודעת הוא בחר את השיטה היפה וטובה שלהם" (עמ' 138). "היא באמת הייתה השיטה הכי יפה בסביבה"  (עמ' 209). " הגענו אל עץ השיטה שאיתן בחר, שאכן הייתה גם יפה וגם טובה, והלכנו משם אל המקום בו נטע הוכש" (עמ' 211). המספר מדגיש את היופי ואת הסימטריה של העץ. בביולוגיה יצורים סימטריים נתפשים ככשירים ומוצלחים יותר מכאלו שאינם סימטריים ואין זה סוד שליופי יש הצלחה רבה יותר. יש כאן פער מכאיב בין גודל העץ יופיו והסימטריה האמורים לסמל חוסן לבין אירוע הנכישה שהתרחש בסמוך אליו. כל הטוב והיופי (תכונות המצוינות ארבע פעמים!) הפכו לתמצית הכאב שבאובדן הילד. 
התות: מדוע נבחר דווקא התות לסמל את ההשתרשות במקום החדש?. הוא אינו ילד הארץ והוא  העץ העיקרי הקרוב לבית וסביבו התרחשו אירועי היום יום. התות הלבן מוצאו מסין והתות השחור ממערב אירן. עץ התות היחידי מהעצים  הראשיים בסיפור שהובא על ידי סבא וניטע על ידיו ומסמל את ההשתרשות במקום ממש כמו: " וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ--וְאֵין מַחֲרִיד:  (מיכה ד': ד' ) וכאן אפשר להוסיף "תחת תותו". התות "התנהל" תחילה בעגלה יחד עם סבא עד  שהיה הכרח לטעת אותו ואז: "ככה הוא שתל את התות בחצר וככה הוא נעשה התות הגדול שלנו היום, שנראה כאילו היה שם תמיד, וכאילו לא הוא בא אל סבא זאב ונשתל בחצרו, אלא סבא זאב בא אליו והחליט לבנות את ביתו בצִלו"  (עמ' 185). לכן אולי נבחר עץ שמוצאו מארץ רחוקה כמו המתיישבים בארץ ושניהם מכים בה שורש?. סבא נהג לנוח תחת התות ( עמ' 243), שם איתן מלמד את נטע, לפני, הטיול הגורלי, להדליק אש  (עמ' 342 ) ושם מנחמים את האם השכולה  שבנה הוכש (עמ' 194).
התות והלימון בחצר הם הצמחים היחידים, בספר, ה"מגלים רגשות: "מאז שסבא  זאב מת הוא (הלימון) נותן פרות הרבה יותר טובים. אפשר היה להרגיש שממש רָווח לו כשהוא הסתלק. עץ התות, לעומת זאת, התאבל עליו, עשה באושים והשיר את העלים באמצע הקיץ".
"הסבא שאהב פרחים"
הקירבה של הסבא אל הנכדים נעשית באמצעות הפרחים: "הסבא שאהב פרחים והנכדים שלו אהבו אותו" (עמ' 177) .  הפעמים בהם מצוינת קירבת הסבא אל הנכדים קשורים בטיולים להכרת צמחים, סימונם ואיסוף הזרעים.: "דובי ואני (רותה) , נסענו אתו (עם סבא) לשם (אל החרוב) פעמים רבות, לסמן שם צמחים ולאסוף קצת זרעים ובעיקר ללמוד ולזהות ולהכיר את השמות, אלה היו טיולים נעימים, אוהבים, מלאים סבלנות. את מעט הטוב שהיה בו הוא השקיע בנו" עמ' 167). רגע אינטימי ומיוחד של רותה והסבא הוא בגילוי הרקפות הפורחות, ללא עלים כבר  בחנוכה: " זה קורה רק פה אצלנו. כל כך קרוב למושבה ואיש לו יודע רק אני ואת" (עמ' 19). איסוף הזרעים וסימונם הייתה הפעילות המשותפת לסבא ולנכדים: "ובתוך השקיות (עם הזרעים) הנחנו פתקים עם השמות . סבא זאב ידע לזהות כל זרע וכל פרי של כל הצמחים באותה קלות שבה זיהה את הפרחים שלהם, אבל עשה זאת כדי שגם אנחנו נלמד ונדע.  לפעמים גם ערך לנו חידונים" (עמ' 170). הערכתו של סבא אל הנכדים היא כמידת  בקיאותם במה שהוא לימד אותם אודות הצמחים. מסופר על איתן שלימד את נטע את ריחות צמחי הבשומת: טיון, פיגם, אלת המסטיק, קורנית ומרווה והוא מעיר לו " אם תדע ותזכור את כל השמות, אספר לסבא זאב והוא יהיה מאד מבסוט. אולי ייקח גם אותך אל החרוב הגדול בוואדי שלו...וילמד גם אותך צמחים ושמות " (עמ' ..17.)..  אפילו  ביום  הירצחו  של סבא  " הלכו שניהם יחדיו, שוחחו קצת, סבא שאל את דוביק אם הוא זוכר את כל הצמחים שהוא לימד אותו".( עמ' 276)
 סבא זאב היה אוסף זרעים, עושה זאת רק מי שדואג לדורות הבאים ולרציפות הפריחה הקושרת אותו של הנכדים.  זו נקודה "רכה" באופיו הקשוח: "סבא זאב, האיש היחידי שפחדתי ממנו, אסף זרעים בוואדי שלו בכרמל" (עמ' 318).  סבא זאב  מקפיד באהבה רבה על איסוף הזרעים ואחסונם  כהלכה אפילו רגע לפני הירצחו כאשר ברור לו שהוא עומד  בפני  סכנה ( עמ' 273 ).
את אהבת הנכדים לפרחים של סבא הם ביטאו  בכך שבארון הקבורה של סבא הניחו את רטיות העין שעליהן היו רקומים הפרחים אשר אהב: דרדר כחול, פשתה ורודה, חרצית, פרג מצוי, רקפות (עמ' 177) .

הפצת הזרעים
"גם סבא דיבר אתנו על אותו נושא עצמו, על צאצאים שמתרחקים מהבית וצאצאים שנשארים בו, אבל עשה זאת באמצעות משלים  ערמומיים על צמחים שמפיצים את הזרעים שלהם  לעומת צמחים שמשאירים את הילדים בבית"  (עמ' 173). בעולם הצמחים מכירים אסטרטגיות שונות להפצת זרעים. בתפוצה לטווח קצר, כלומר בסמוך לצמח האם,  ההגיון האקולוגי אומר שאם הצמח יצר זרעים סימן שבית הגידול הזה מוצלח עבורו וכדאי לצאצאים לצמוח במקום הזה.  לצמחים רבים יש אמצעים רבים ומגוונים להבטחת תפוצה למרחק כמו: זרעים בעלי ציציות ("סבאים" כמו הסביון), בעלי קוצים, זיפים וזיזים  הנתפשים בפרוות בעלי חיים (ובגרביים שלנו) וכמובן פירות  בשרניים ואכילים (אלו הפירות שלנו  החל מהשזיף וכלה בעגבנייה, שמבחינה בוטנית היא פרי ולא ירק). כאן מדובר בתפוצה אקראית, לכל עבר,  כאשר לחלק מהזרעים יש סיכוי למצוא בית גידול המתאים להם ולעתים אף טוב מזה של אבותיהם וחלקם ילך לאיבוד או  לא יצליחו כלל לסיים את מחזור החיים וליצור זרעים משלהם.
המשמעות של ההבחנה הבוטנית ברורה לחלוטין ללא משלים ודימויים הדורשים פענוח : "הסביון מעיף את הזרעים שלו מבלי לדעת לאן. רחוק רחוק....שם, מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את ילדיהם לשם" (עמ' 173 ). "רוב המשפחות פה הן חמולות של רקפות. ככה סבא שלי תיאר משפחות שהילדים נשארים ליד ההורים, להבדיל מהמשפחה שלנו, שהיא משפחה של סביונים, עפים למרחקים." (עמ' 160).  ובמקום  אחר נמצא ממש הרצאה בוטנית מנומקת היטב: " הוא הראה לנו שהצמחים ששולחים את ילדיהם למרחקים מציידים את הזרעים בכל מיני ציצות וכנפיים כדי שיוכלו לעוף ברוח... אבל אלה שרוצים את הילדים בבית, קרוב אליהם, שותלים   אותם לידם...הרקפת ,למשל,  מכופפת את הגבעול לאדמה וכך היא מפילה את הזרעים שלה ממש לידה  ....לתורמוס יש מין קפיץ בתרמיל...ומעיף את הזרעים למרחק מטר או שניים. הפרג  מחזיק את הזרעים..בתוך פרי הדומה למלחיה ויש בו חורים, וכשהרוח נושבת הם נושרים על הקרקע (הזרעים  בתוך הפרי המטלטל משמעים קולות קרקוש. תיאר זאת היטב זלמן שניאור בשירו "פרגים": "וְעָבַר רוּח מָצוּי וְקִשְׁקְשׁוּ הַפְּרָגִים, כְּקֻפְסוֹת הַשַׁמָשִׁים בִּשְׁעַת לְוָיָה גְּדוֹלָה")...אבל הסביון מעיף את הזרעים שלו בלי לדעת לאן. רחוק רחוק. הרקפת אומרת בלִבה ...אם אני הצלחתי לנבוט כאן, לצמוח, לעשות פקעת, עלים, פרחים  וזרעים, סימן שזה מקום טוב, כדאי שגם הילדים שלי יגדלו בו. אבל גם לסביונים יש הגיון: כאן בסדר ילדים, בהחלט בסדר, אבל שם מעבר להר, אולי יש מקום הרבה יותר טוב. והם שולחים את הילדים לשם" (עמ' 173 ):  "וכשתם החורף ההוא והלכנו לטיול האביב הראשון בלי סבא זאב אל הוואדי שלו, חיכתה לנו הפתעה מטעמו: מתחת לחרוב, במקום שאף פעם לא צמח בו כלום, פרחה חבורה קטנה, צפופה וצוהלת של פרגים ותורמוסים ודרדר כחול, ועלעלים של נוריות ורקפות" (עמ' 365).  אלו הזרעים שסבא אסף ביומו האחרון  (עמ' 273) מאין צוואה. שלא במקרה, כל הצמחים האלו מפיצים את  זרעיהם במקום - סמל הקביעות והשורשיות אליה חתר סבא  זאב. זאת  בניגוד גמור "מהמשפחה שלנו, שהיא משפחה של  סביונים, עפים למרחקים" .  (עמ' 160 ),  וכמו שמעיר על כך  דוביק ""שדווקא במקום שהוא מת פורחים עכשיו  הפרחים שהוא אהב? מה זה אם לא סמליות" (עמ' 365).  
החצב בבית הקברות
  עם גילוי העצמות של התינוקת לקחו איתן, דוביק ורותה ארבעה בצלים גדולים של חצבים והלכו לבית הקברות. שניים מהם ניטעו על שרידי התינוקת ושניים מעל קברו של נטע. (עמ'  363-4). בבתי קברות של המוסלמים, מוצאים, לעתים קרובות, צמחים לבני פרחים הנשתלים על הקבר כמו חצב מצוי. כאשר שאלנו מדוע שותלים פרחים לבנים (ובהירים) בבתי בקברות, נענינו: "הפרחים הלבנים טהורים כמו נשמת הנפטרים"; "הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי"; "בגלל היופי ולכבוד הנפטר... הכלה לובשת לבנים, הנפטר נכרך בבד לבן, העולים למכה לובשים בגדים לבנים זהים להארות שכולם שווים"; "המלאכים יורדים לדון עם הנפטר. הלבוש לבן - עדות שלאיש יש לב טוב". "הצבע הלבן אהוב על האלוהים ויושיע את חטאי המת". שניים משמותיו הערביים הם: "בצל בתי הקברות" ו” בצל המתים". לפי המסורת מהווה החצב קשר לאלוהים בכך שבזכות שורשיו העמוקים הוא "מעביר את התפילות אל המתים". לא צריך דמיון רב כדי לראות בחצב מעין נר זיכרון כפי שכבר כתב נתן יהונתן  "בְּשָׁעָה שֶׁכָּזֹאת נִדְלָקִים / עַל אַדְמַת-הַקְּבָרִים הַנֶּעֱזֶבֶת / כָּל נֵרוֹת-הֶחָצָב הַלְּבָנִים / אַזְכָּרַת-נְשָׁמוֹת עֲצוּבָה".
לסיכום
   האש היוקדת בסבא והנקמנות הקשה מסומלת על ידי החרוב,  העץ שהוא משכן השדיםץ אצל הבדואים  בגליל נאמר: "סודו של הבדווי חשוך כמו עץ חרוב". ממש כמו דבריו של מנפרד וינקלר בשירו "בצלו של חרוב אפל" : " אִישׁ מַר הוֹלֵךְ לָמוּת / בְּלִי לְהַאֲמִין בְּמַלְאֲכֵי-הַשָּׁרֵת / הַפּוֹרְשִׂים כְּנָפַים וְרֻדוֹת / וְהַנֶּצַח  מְגַחֵך כְּנֶגְדּוֹ. / אֶל פָּנָיו הַשְׁלֵוִים כְּבָר מְאֹד / בְּצִלּוֹ שֶׂל חָרוּב אָפֵל".  החרוב עץ מזימות אפל ומקום משכן השטן - כמו סבא זאב.
אפילו סבא הקשוח אינו עומד בפני יפי הפרחים הם "חבריו" היחידים  והשותפים לסודותיו: " הַפְּרָחִים הֲתִרְאוּנִי הוֹלֵך לְבַדִּי / אֶל הַלַּיְלָה הָרָד עַל רֹאשִׁי?! / הַפְּרָחִים אֳהַבְתִּיכֶם כֹּל- כָּךְ בְּחַיַּי / אַל תַּסְגִּירוּ סוֹדִי! / הִשָּׁבְעוּ, אַל תַּסְגִּירוּ סוֹדִי!"  (חיים גורי, צלו של האיש). האהבה היחידה שסבא זאב מגלה היא  לנכדים וגם זאת באמצעות הפרחים. הדרך אל לבו היא הכרת הצמחים ושמותיהם.
איסוף הזרעים הקפדני ואופן ההפצה של הצמחים "רקפת מול סביון" מבטאים את שאיפתו העזה של סבא שצאצאיו יישארו במקום בו הוא נטע את שורשיו.
אחרי מות יעיד החצב לבן הפרחים על הנשמה הטהורה   התינוקת ושל נטע ויכפר על חטאיו של סבא ושל איתן.

כתב: אמוץ  דפני