ייחוס רגשות ויכולות קוגניטיביות לצמחים נמצא כיום בדיונים פילוסופיים וביולוגיים נרחבים העוסקים בשאלות האם לצמחים יש אישיות (Hall 2011), רגשות (Myers 2015) ואפילו אינטליגנציה (Trewavas 2005). ברשימה זו נעסוק בסיפורים הקשורים, בעיקר, לצמחיית הארץ ובהם מתייחסים אל הצמחים כבעלי יכולות
התבטאות אנושיים - דיבור והבעת רגשות.
צמחים מתאווים - התמרים הם עצים דו-ביתיים כלומר הפרחים חד-מיניים ונישאים בנפרד על עצי זכר ועל ועצי נקבה. כדי שתהיה האבקה (pollination) והפרייה, על האבקה (pollen) להגיע מאבקני פרחי הזכר אל הצלקות שבפרחים הנקביים. כך מסופר: ”אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מַעֲשֶׂה בִּתְמָרָה אַחַת שֶׁהָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּחַמְתָן וְלֹא הָיְתָה עוֹשָׂה פֵּרוֹת, וְהָיוּ מַרְכִּיבִין אוֹתָהּ וְלֹא עָשְׂתָה פֵּרוֹת, אָמַר לָהֶם דִּקְלֵי תְּמָרָה הִיא רוֹאָה מִירִיחוֹ וְהִיא מִתְאַוָּה לָהּ בְּלִבָּהּ, וְהֵבִיאוּ מִמֶּנָּהּ וְהִרְכִּיבוּ אוֹתָהּ מִיָּד עָשְׂתָה פֵּרוֹת" (במדבר רבה פרק ג' ; בראשית רבה מ"א, א'). בטבע האבקת התמר נעשית על ידי הרוח. כדי להבטיח שתהיה האבקה מספקת, הדרושה לייצור פירות רבים ככל האפשר, כאשר מסתמכים רק על הרוח לביצוע ההאבקה יש לטעת עצי תמר, משני הזוויגים, בצפיפות גבוהה. כבר האשורים הקדמוניים ידעו שאפשר לבצע את ההאבקה על ידי ניעור ענפים הנושאים פרחי זכר על תפרחות הנקבה, בכך הם דאגו שלא יהיה מחסור באבקה (Porter 1993). זו גם משמעות הפועל "מרכיבין" בסיפור על התמרה. בתהליך זה של האבקה מלאכותית הבטיחו את יעילות התהליך (בטבע, רוב ההאבקה מתבזבזת ברוח ואינה מגיעה ליעדה - הצלקות של הפרחים הנקביים), וגם חסכו בגידול מספר עצי הזכר (שאינם נושאים פרי) ביחס לעצי הנקבה. מלאכה זו הייתה מוכרת היטב לאבותינו והצורך בהאבקה תורגם לשפה נפלאה ומלאת רגש "וְהִיא מִתְאַוָּה לָהּ בְּלִבָּהּ". מרדכי כסלו (1994) תיאר את בהרחבה את עבודת אבותינו הדיקלאים בהאבקת התמרים והדגיש עד כמה קצרה התקופה בה מוכנים פרחי הנקבה להאבקה, בכך מודגשת "תאוותה" של התמרה כמה מונים.
משל יותם - מסופר במשל יותם: " הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים, לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ; וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת, מָלְכָה עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַזַּיִת, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי, אֲשֶׁר-בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַתְּאֵנָה: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַתְּאֵנָה, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-מָתְקִי, וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים, לַגָּפֶן: לְכִי-אַתְּ, מָלְכִי עָלֵינוּ. וַתֹּאמֶר לָהֶם, הַגֶּפֶן, הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים; וְהָלַכְתִּי, לָנוּעַ עַל-הָעֵצִים. וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעֵצִים, אֶל-הָאָטָד: לֵךְ אַתָּה, מְלָךְ-עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר הָאָטָד, אֶל-הָעֵצִים, אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם, בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי; וְאִם-אַיִן--תֵּצֵא אֵשׁ מִן-הָאָטָד, וְתֹאכַל אֶת-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן". (שופטים ט': ח'-ט"ו)
משל זה זכה לפירושים וביאורים רבים מספור ואין בכוונתנו לעסוק במשמעות המשל. רצינו רק להסב את תשומת הלב לכך שהצמחים מדברים בלשון אנוש וכל אחד מהם הוא בעלי תכונות ייחודיות שאפשר להקביל בינן לבין אופי בני האדם וזה כוחו הגדול של המשל. נעיר שבסוגת המשל ההאנשה של צמחים (וגם של בעלי חיים) נפוצה מאד ונראה שזה אמצעי ספרותי לגשר בין המשל והנמשל בצורה הקרובה ללב הקוראים האמורים להכיר את הצמחים עליהם מסופר.
במשל יותם מדובר על שלושת עצי הפרי החשובים ביותר למשק בימי התנ'ך: זית, תאנה וגפן. האטד (למרות המחלוקת על זיהויו הבוטני) אמור לייצג עץ סרק נפוץ וחסר תועלת.
יאיר זקוביץ (תשמ"א) מעיר שמשלי צמחים נדירים בתנ'ך (ובאף אחד מהאחרים הצמחים לא מדברים!) וכי משל יותם הוא המקור למשלו של איזופוס "משל הזית והעצים". לפי דעתו המשל הזה הועתק, לא ספק, מתוך נוסח אלכסנדרינוס של תרגום השבעים ורק פרטים קלי ערך מבדילים בין המשל של איזופוס למקור התנכ'י. נציין שמתוך 252 משלי איזופוס (המובאים אצל שפאן) מצאנו רק 12 שגיבוריהם הם צמחים וכולם בעלי כושר דיבור.
לעתים השיח הוא בין צמחים לבין עצמם ולעתים בין צמחים לבין בני אדם או בעלי חיים (שהן גיבורי רוב שאר המשלים שבאסופה). לדוגמא נביא את המשל "הוורד ופרח האלמוות": פֶּרַח-אַלְמָוֶת, שֶׁצָמַח בְּסָמוּך לְוֶרֶד, אָמַר לוֹ: ‘מַה נֶּחְמָד אַתָּה! אָהוּב הִנְּךָ עַל אֵלִים וְעַל אֲנָשִׁים גַּם יַחַד. אַשְׁרֶיךָ, שֶׁאַתָּה יְפֵה-מַרְאֶה וְטוֹב-בֹּשֶׂם!’ עָנָה לוֹ הַוֶּרֶד: ‘אֲנִי, פֶּרַח-הָאַלְמָוֶת, חַי רַק שָׁעָה קְצָרָה, וְגַם אִם אִישׁ לֹא יִקְטְפֵנִי, נָבֹל אֶבּל, וְאִלּוּ אַתָּה פּוֹרֵחַ תָּמִיד וְנִשְׁאָר צָעִיר כָּל יָמֶיךָ."
ומשל נוסף: "האשוח והחוח": הָאַשּׁוּחַ וְהַחוֹחַ הִתְוַכְּחוּ זֶה עִם זֶה. הִתְפָּאֵר הָאַשּׁוּחַ וְאָמַר: ‘הֲרֵי אֲנִי יָפֶה וְדַק וְגָבֹהַּ, וּמִמֶּנִּי יִקְחוּ קוֹרוֹת גַּם לְמִקְדָּשׁ וְגַם לִסְפִינוֹת. אֵיךְ אֵפוֹא תּוּכַל לְהִדַּמּוֹת אֵלַי?’ אָמַר הַחוֹחַ: ‘אִלּוּ הֶעֱלֵיתָ בְּזִכְרוֹנְךָ אֶת הַגַּרְזִנִּים וְאֶת הַמַּשּׂוֹרִים הַכּוֹרְתִים אוֹתְךָ, הָיִיתָ רוֹצֶה גַּם אַתָּה לִהְיוֹת חוֹחַ!’
משל מקומי מספר על אודות צמח מטפס (בשם מודידה) שטיפס על עץ דקל. ראה אותו הדקל ואמר לו "מי אתה?". ענה המטפס "אני צמח מטפס וקוראים לי מודידה". שאל הדקל " בן כמה אתה?" ענה המטפס "אני בן שנה". נדהם הדקל לשמוע שבתוך שנה הצליח המטפס להגיע לגובה כזה בה בשעה הדקל היה זקוק ל-40 שנות צמיחה כדי להגיע לכך. אמר לו הדקל " נראה לי שלא תאריך ימים", ואכן בבוא הקיץ התייבש המטפס, מת ונפל. משל על האדם שנחפז שאינו מחשב נכונה את צעדיו, הוא נשען על אחרים וסופו לכישלון (סאלח ח'טיב מפי הוריו).
על איזה עץ נתלה המן? - באסתר רבה (פרשה ט' סימן ב') מובאת אגדה בה מסופר על כך שלא פחות מארבע עשר מיני עצים שונים מסרבים לכך שהמן הרשע ייתלה על אחד מהם. כל אחד מהם פוצה את פיו ומספר על מעלותיו במסורת ישראל ולפיכך אין זה מכבודו לשמש למטרה זו:" מאיזה עצים היה אותו העץ? אמרו חכמים: בשעה שבא להכינו, קרא הקב"ה לכל עצי בראשית: מי יתן עצמו ויתלה רשע זה עליו? תאנה אמרה: אני אתן את עצמי שממני מביאין ישראל בִּכּוּרִים. ולא עוד אלא שנמשלו ישראל כביכורה... גפן אמרה: אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל...רימון אמר : אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל... אגוז אמר: אני אתן את עצמי, שבי נדמו ישראל ... אתרוג אמר: אני אתן את עצמי, שממני נוטלין ישראל למצוה...הדס אמר: אני אתן את עצמי, שנמשלו בי ישראל....זית אמר: אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל... תפוח אמר: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל...דקל אמר: אני אתן את עצמי שבי נמשלו ישראל... עצי שטים ועצי ברושים אמרו: אנו ניתן עצמנו שממנו נעשה המשכן ונבנה בית המקדש…ארז ותמר אמרו : אנו ניתן עצמנו, שאנו נמשלים לצדיק....ערבה אמרה: אני אתן את עצמי, שבי נמשלו ישראל... באותה שעה אמר הקוץ לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אני שאין לי על מה לתלות, אתן את עצמי ויתלה טמא זה. שאני נקרא שמי קוץ והוא קוץ מכאיב – ונאה שיתלה קוץ על קוץ".
המפתיע בסיפור הזה הוא מדוע נחשב ההדס כעץ? איך אפשר לתלות אדם על שיח כמו הדס שהוא מרובה ענפים ובקושי מגיע לקומת אדם. מסתבר שכאשר מטפחים הדס, משאירים גבעול מרכזי אחד ומספקים לו שפע מים, הוא עשוי לפתח גזע עבה ולהגיע לגובה של כמה מטרים. הדסים שכאלו מצויים בגנים עתיקים בפרס. בארץ אפשר למצוא הדס שכזה בבוסתן כיאט שבפתח נחל שיח שבדרום חיפה. באשר לכשירותו של הקוץ (הצמח היחידי שאינו ראוי אפילו להיות מצוין בשמו המלא) כעץ הגרדום ברורה הסמליות שבעליבות הנידון למוות שאינו ראוי אפילו להיתלות על עץ מכובד.
אומר המדרש (ילקוט שמעוני, אסתר, רמז תתרנ"ט): "באותה שעה קפץ קוץ לפני הקדוש ברוך הוא אמר : רבון העולמים, כל מה שבראת בעולמך לכבודך בראת , ואלו כולם כבר מצאו להם זכות שלא לחנם נבראו, ואני למה אני בעולמך? אלא יתלה קוצץ בן קוצץ על הקוץ, יבוא מין אצל מינו, דכתיב: וְהָיוּ עַמִּים מִשְׂרְפוֹת שִׂיד קוֹצִים כְּסוּחִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ (ישעיהו, ל"ג י"ב) וכתיב וּבְלִיַּעַל כְּקוֹץ מֻנָד כֻּלָּהַם כִּי לֹא בְיָד יִקָּחוּ.( שמואל ב, כ"ג: ו') . מיד קיבל ממנו הקדוש ברוך הוא ותלאוהו עליו ובניו עמו".
עצים מרשרשים ומתפללים - עמים שונים האמינו שלעצים יש נשמות ואז אך טבעי הוא שהם נכונו ביכולת הדיבור. מסר זה הוא לרוב מסתורי, סמלי או נאמר בלשון חרישית הנשמעת עם חריקת הענפים או עם רשרוש העלים ברוח (1928:152Porteous ). בדודונה (Dodona) שבאפירוס, בצפון יוון היה עץ אלון כבד ימים ונשוא פנים בן מאות שנים שהיה קדוש לזאוס. הכוהנים ששרתו האלון הקדוש נהגו לפרש את המסרים של זאוס באמצעות רשרוש העלים שנחשבו כקול האלים וכנבואות החורצות את גורלות אדם. טקסים אלו נמשכו מאות בשנים והאלון המיוחד הזה זכה למקום כבוד בכותל המזרח של המיתולוגיה היוונית. (Simoons 1998: 275-276).
בתרבויות רבות נחשבו רשרושי הענפים כאות ממעל לבני האנוש אשר למטה וכך גם אצלנו. רשרוש העלים בראשי הבכאים היה האות לדוד מה הוא הרגע הנכון לתקוף את הפלישתים: " וִיהִי בְּשָׁמְעֲךָ כְּשָׁמְעֲךָ אֶת-קוֹל צְעָדָה בְּרָאשֵׁי הַבְּכָאִים אָז תֶּחֱרָץ כִּי אָז יָצָא יְהוָה לְפָנֶיךָ לְהַכּוֹת בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים" .
(שמואל ב', ה'; כ"ג - כ"ד). בין הפרשנים אין ויכוח על הרשרוש שנשמע בין ענפי השיח והמחלוקת היא אודות זהותם של הבכאים. כיום נוטים לחשוב שהמדובר באלת המסטיק ה"בוכה" בדמעות שרף כאשר פוצעים את ענפיה (פליקס, 1957: 102).
עץ האשל נחשב, ע"י ערביי הארץ, כעץ קדוש מאחר וכאשר נושבת הרוח בענפיו שומעים את רשרוש ענפיו כצליל המפורש אללה, אללה, אללה, כאילו הוא נושא תפילה. לכן מתייחסים אליו בכבוד מיוחד ולכן אין לעקור עץ זה (Crowfoot and Baldensperger 1932:113). כך, רואים, באומות שונות ששפת העצים, במיוחד המקודשים שבהם, אחת היא - רשרוש הענפים והעלים.
צמחים בחיי ישו - במסורת הנוצרית מופיעים כמה צמחים הקשורים לחיי ישו שהגיבו לאירועים שונים בחייו. בספרות הנוצרית קיים דיון נרחב אודות צמחים "מבורכים" שסייעו למשפחה הקדושה בעת מנוסתה למצרים מפני קלגסי הורדוס לעומת צמחים "מקוללים" שהתעלמו ממצוקתה. מבין הצמחים ששׁחו ראשם להצל על המשפחה הקדושה נמנו ערער (לפי מסורת איטלקית, בעקבות כך, הצמח נחשב כסגולה נגד עין הרע ולביטול קללות מאגיות), דקל, תאנה, שקמה, ערבה, רוזמרין, שאינו בן הארץ וצילו מועט (דפני וח'טיב 2017:82).
לפי אחת האגדות כל העצים כופפו את ראשם כאשר המשפחה הקדושה עברה לידם פרט לצפצפה המתנשאת שלא הנידה את ראשה.
ישו העולל העיף מבט אחד על העץ העקשן ואז נתקפה הצפצפה בחרטה החלה לרעוד ומאז לא חדלה לעשות זאת (2011:84 Giner-Sorolla Elliott 2001:82,). ברוסיה נאמר, אודות הצפצפה, "יש עץ מקולל הרועד אפילו ללא משב רוח" (Folkard 1884:50) . שמה המדעי של הצפצפה, עד עצם היום הזה, הוא "הצפצפה הרועדת" (Populus tremula) לזכר אותו אירוע.
מסופר בקוראן שחבלי הלידה פקדו את מרים ליד עץ דקל אשר הזינה מפירותיו: "אז הרתה אותו. פרשה אמו אל מקום רחוק. חבלי הלידה פקדוה אצל גזעו של דקל. ואז אמרה, מי ייתן ומתי לפני כל זאת, ושקעתי בתהום נשייה. הוא קרא אליה מתחתיה ואמר, אל תצטערי! ריבונך נתן פלג מים לרגליך. נענעי את גזע הדקל כלפיך והוא יוריד עליך תמרים רעננים" (סורת "מרים",24- 22, תרגום אורי רובין).
מכאן האמונה העממית (Canaan 2005:62) שהאהבה והמסירות של מרים לישו העולל נבעו מכך שתמרים היו מזונו הראשון, לכן נהגו להשקות את הילודים בכמה טיפות של מים עם רסק תמרים. לעומת זאת המסורת הנוצרית מאחרת את התגייסות התמר למען המשפחה הקדושה, כך מסופר שבעת המנוסה למצרים ביקשה מרים הרעבה מיוסף ללקט תמרים. אז ציווה ישו העולל על העץ להתכופף וכך יכלה אימו לאסוף מהפרי (Mourad 2002).
מספרת אגדה נוצרית: "השושן התהדר ביופיו שעלה אף על יופיים של בגדי שלמה המלך. בלילו האחרון, טרם ניצלב, הגיע ישו לגת שמנים אשר בירושלים ככתוב: " וַיֵּלֶךְ מְעַט מֵאִתָּם וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּתְפַּלֵּל " (מתי, כ"ו: ל"ט). כל פרחי הגן הרכינו את ראשם לאות השתתפות בצערו בעודו עובר לפניהם. רק השושן, ברוב גאוותו, חשב בליבו: אני אשאר זקוף ונישא על גבעולי, כדי שייהנה ישו מיפי פרחי ומניחוחי הטוב. משנפל מבטו של ישו על הפרח, הוא החוויר מפחד ופניו הורכנו כלפי מטה ומאז השושן אינו יכול עוד לזקוף את פניו (Boyle 1915:68).
עצים נאנחים ונוטפי דם - לאמונה אודות דם הזורם בעורקיהם של העצים יש שורשים עתיקים, סיפורים אודות עצים הנאנחים או נוטפים דם כאשר פוגעים בהם מופיעים במסורות של עמים שונים.
בעירק חולקים לעץ השיזף המצוי כבוד מיוחד, אפילו יותר מאשר לדקל. עקירת שיזף מצוי או נפילתו זה אות מבשר אסון ואוי לו לאדם שיכרות שיזף, הוא יחלה וימות. השיזף נאנח כאשר הוא נכרת והמוהל דמוי דם המבעבע מהגזע הכרות (Drower 1962:348),
מאשר את הרעיון שלעץ יש חיים דמויי אנוש. אובידיוס מספר במטמורפוזות (8: 738-878) אודות אריסיכתון (Erysichthon), מלך תראקיה, שהורה לכרות עץ אלון מקודש לדמטר (Demeter) תחינתה של הדריאדה, נימפת העצים החיה ומתה יחד עם העץ הייתה לשווא והעץ נכרת. הבדווים בנגב מסופר "במקום שגרנו בו לפני הרבה שנים, באזור צאלים – אורים, יש עץ סדרה שבכל בוקר היו מוצאים לרגליו כתמי שרף כהים דומים לדם". טיפות השרף האדמדם המופרשות, לעיתים, מעצי השיזף, נחשבות אצל הבדווים בנגב כתכונות אנושיות (בר צבי וחבריו 1998:89). מכאן קצרה הדרך לפולחן העץ, האנשתו ופולחן רוחו של הצדיק המקננת בו. הזקנים במע'אר היו מספרים על עץ השיזף של נבי שועייב שזורם בו דם. ילדי הכפר שלא האמינו לסיפור נהגו לפצוע את העץ ולראות האם זה נכון (עיסא סקראן, מעא'ר, 16.06.04). במרוקו, על העץ הקדוש של סידי בומהדי (Sidi Bumhadi), שמישהו טיפס על עץ במטרה לכרות מענפיו. רק החל האיש במלאכתו וזרם עצום של דם פרץ מהעץ כאילו נשחטו חמישים פרים. האיש המבועת קפץ למטה ונשאר שם ללא יכולת לזוז .(Westermarck 1968: 78)
עצים נחלצים לעזרת בני אדם - אגדות רבות, אצל עמים שונים, מספרות על נרדפים וקדושים שנבלעו על ידי עץ בשעת צרה, גם אם אין העץ קדוש בפני עצמו. האגדה מספרת על ישעיהו הנביא שברח מפני מנשה מלך יהודה ונבלע בתוך עץ. סיפור האגדה מובא בשלושה נוסחים שונים (ירושלמי, סנהדרין י', ב'; בבלי, יבמות, מ"ט, ב' ופסיקתא רבתי ד', מהדורת איש שלום, י"ד א'). ולפי האחרונה שבהן "מכיוון שהכניס מנשה את הצלם להיכל, התחיל ישעיהו מתנבא. מיד כעס מנשה ואמר להם: תפשוהו. רצו אחריו לתופשו, ברח מפניהם, פערה החרובית עצמה ובלעה אותו... והוא (מנשה) מביא חרשים ונוסר את החרובית והיה הדם שותת...". לפי שתי הגרסאות הראשונות, המדובר בארז, בעוד בשלישית מדובר בחרוב.
מוטיב המקלט בעץ חוזר בסיפור בריחה של המשפחה הקדושה מפני קלגסיו של הורדוס. מצריימה. במרחק של ארבע שעות מקהיר העתיקה שם ארע הנס היה עץ שקמה, שגזעו נפתח וקלט את המשפחה הקדושה בעת מנוסתם מפני שודדים. אחרי שקלט אותם העץ, שוב נסגר גזעו והוא שמרם בתוכו שלושה ימים ושלושה לילות. כאשר הגיעו השודדים אל המקום ולא מצאו את מרים ויוסף עם הילד, לקחו איתם את החמור ושבו להליופוליס. ביום השלישי חזר החמור ואז נפתח העץ ונשאר פתוח עד עצם היום הזה (D.G 1901, Halikowski- Smith, 2008).
לפי אגדה מוסלמית זכריה הנביא נרדף על ידי אויביו. הוא הגיע לאמצע המדבר מקום בו אין מקלט. נעמד הנביא לפני עץ תות וביקש מאלוהים שיחביא אותו ויגן עליו מפני אויביו. אלוהים הסכים וביקש ממנו להישאר בשקט לא משנה מה יקרה. אלוהים ציווה על עץ התות להחביא את הנביא וכך עשה העץ. הגיעו האויבים אל העץ בחפשם את הנביא וכשר לא מצאו אותו הם הסיקו שהוא מתחבא בעץ. הם ניסרו את העץ ואת הנביא לפיסות קטנות. הנביא נשא את כאביו בשקט כפי שנצטווה (. (Ahabzadeh 2019:120
הויכוח בין הדודא והחוטמית - הרמב"ם כותב אודות ויכוח שניטש בין החוטמית לבין הדודא מי כוחו רב יותר בעסקי כישוף: "כי אילן כ'טמי (המזוהה על ידי המתרגם כנטופית רפואית, חטמית ונטופית אלו שני סוגי צמחים קרובים ביותר) מאותן האשרות (הכוונה לעצים) שהיו עושין אותו כמו שהודעתיך, אמר שעמד אותו אילן בנִינְוֶה שנים עשר אלף שנים, ושהוא רב עם ה"יברוח" (=הדודא) מפי שרצה לקחת את מקומו, ושהאדם שהיה מנבא אותו אילן זה (=הנטופית) נפסקה ממנו נבואתו זמן ממושך, וכאשר ניבא אותו אחר אותו הזמן, הודיעו שהוא היה מרוד בריבו עם ה"יברוח", וצווהו שיכתוב ל"כלדאניין" (=הדיינים) שידונו ביניהם ויאמרו איזה מהם חשוב יותר בכשפיהם ויותר שימושי האם ה"כ'טמי" או ה"יברוח", ואותו השיגעון הארוך אשר תלמד ממנו אם תעמוד עליו על דעות אנשי אותם הזמנים ומדעיהם איך היו" (מורה נבוכים, י"ג:כ"ט. תרגום וההדרה הרב יוסף דוד קאפח).
נזכיר כי קיימת ספרות ענפה ביותר המקשרת בין התכונות הנרקוטיות של מינים ממשפחת הסולניים (עליה נמנה גם הדודא), הגורמים לתרדמה ולטשטוש חושים ממושכים לבין עסקי כישוף. טשטוש חושים ממושך זה (כמובן כתלות במינון) הוא, אולי, ה"שיגעון הארוך" עליו כותב הרמב'ם. לעומת זאת, קשה למצוא בספרות המתאימה פרטים אודות שימוש במיני חטמית לעסקי כישוף.
הדודא הצועק - אגדות רבות עוסקות בטקסי עקירת הדודא והסכנות הכרוכות בך. יוסף בן מתתיהו, המכנה את הדודא בשם "בערס" כותב:" ...נמצא מקום ושמו בערה (במקור "בערס") ושם גדל שורש, הנקרא גם הוא בשם הזה.... בן-מות הוא כל הנוגע בשרש, אם לא ישא את השרש כשהוא תלוי למטה בידו. אולם יש גם דרך אחרת ללכד את השרש בלי פגע, וזה הדבר: חופרים באדמה מסביב לו עד השאר מעט מצער ממנו בקרקע, ואחרי כן אוסרים כלב, וברצות הכלב ללכת אחר בעליו יעקר את השרש על-נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה, כאלו נתן את חייו כפר לאיש האומר לתלוש את השרש, אולם מעתה לא יהיה כל פחד לנגד עיני הנוגע בו. והנה אנשים חומדים את השרש הזה ואינם שבים אחור מפני הסכנה הגדולה, כי כוח נפלא נמצא בו לגרש במהרה את כל אלה הנקובים בשם רוחות ("דמונים" במקור). לאמור: נשמות בני בלייעל, הנכנסות בקרב האנשים החיים והממיתים אותם, אם לא ימהרו להמציא להם עזרה ולהקריב אליהם את השרש" (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ז:ו' ג').
סיפור זה, ככל הנראה המקור הקדום ביתר אודות שימוש בכלב לצורכי עקירת הדודא ומופיע לאחר מכן באלפי (!) המקורות המוקדשים לנושא זה. לעתים תוך הוספת פרטים על צבעו של הכלב (שחור), גורלו המר ועל הצעקות הנוראיות הבוקעות מהאדמה בעת העקירה. במקורות מאוחרים יותר מופיע שהדודא צועק וכל השומע צעקה זו עלול למות אם לא יפקוק את אוזניו.
במסורת היהודית נתגלגל הכלב בחמור כפי כמסופר: יששכר חמור גרם. אל תיקרי גֶּרֶם אלא גָּרַם, שהלך ראובן בשדה ומצא דודאים, ולא היה יודע מה הם, והלך ואסר חמור בדודאים והלך לו, מה עשה החמור רצה לברוח ונעקרו הדודאים וצעקו צעקה גדולה ומת החמור, כי כן דרך הדודאים, וכשבא ראובן אצל חמורו וראהו מת, הבין שהיו דודאים, ולקחם ונתנם לאמו לאה ונולד יששכר ואותו החמור שהוציא הדודאים גרם ליששכר שנולד ועל כן אמר, יששכר לא גרם לו שיבוא כי אם החמור: רובץ בין המשפתיים ( מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק מ"ט, סימן י"ד). המיוחס למאה ה12- 13 ומקורו בסוריה.
בספר מושב זקנים (מבעלי התוספות, בראשית, מ"ט:י"ד) נכתב: בשעה שחותכים הדודאים מן הארץ כל השומע קולם מיד מת, ולוקחים חמור זקן ומרעיבין אותו וחופרים סביבות הדודאים ובורחים האנשים מרחוק כדי שלא ישמע הקול, והחמור בשעת רעבון מוציא הדודאים, וכשומע החמור הקול מיד מת, ולאחר זמן באים ומוצאים החמור מת, והדודאים מושלכים בארץ".
ספר זה מיוחס למאה ה-15 ונכתב בדרום איטליה. לפי מחקר (Van Arsdall et al., 2009) על אודות ההיסטוריה של מרכיבי טקס העקירה של הדודאים, הצעקה נזכרת במקורות האירופיים רק החל מהמאה ה-12. חוקר אחר ( Rahner 1963:214) טוען ללא סימוכים שמוצא, מוטיב הצעקה הוא מהמזרח.
בניתוח שמות הדודא בשפות שונות, בו נכללו כ-300 שמות ב-42 שפות (דפני וחבריו בהכנה) נמצאו השמות הבאים עבור דודא הקשורים בצעקה: צרפתית- "הצמח הצורח" ( Plante qui crie) ; רוסית: "העשב הצורח" (Pevenka trava); פולנית: "הצורח" ((Pokrzyk, "צורח" (Krzykaviec), "הצורח" ( Pokrzyk), "העשב הצורח" (Pokrzyk ziele), "הנקבה הצורחת" ( Pokrzyk Białgłwi) ו"הזכר הצורח" ( Pokrzyk samiec). נציין שמכל 50 השמות בערבית, טורקית ופרסית לא מצאנו אף שם המרמז על צעקה. נתונים אלו תומכים בהשערה שמקור צעקת הדודא הוא באירופה כפי שהציעה ארסדל ושותפיה ולא במזרח. זאת למרות הסיפור במדרש אגדה המיוחס לתקופה בה הופיעה לראשונה הצריחה, בכתובים, באירופה.
בספרות מצוין שדלעת הנחש בוכה בזמן עקירתה (Frazer,1917-8:14) וכך גם הג'ינסנג בסין ( China: De Groot 1901:316). נעיר שלשלושת מיני הצמחים: דודא, דלעת הנחש וג'ינסנג יש שורש דמוי אדם שמייחסים לו, עקב כך, תכונות מאגיות. הצעקה והבכי הם ביטוי להאנשה של השורשים האלו דמויי האדם הצועקים כאשר פוגעים בהם בעת עקירתם. על סמך מסורת עתיקה זו, מסופר אצל "הארי פוטר וחדר הסודות” שפרופסור פומונה ספראוט מזהירה את הדמות הבדיונית הארי פוטר ואת חבריו לכיתה, מפני צעקת הדודא הקטלנית בעת העתקת שתילי דודאים.
*
נסכם בדבריו של פרופ' דניאל חיימוביץ בספרו " צמח מה הוא יודע -עולם החושים המפתיע של הצמחים": "למרות הקלט החושי העשיר שמקבלים צמחים ובני אדם, רק בני אדם מציבים את הקלט הזה בנוף רגשי. אנחנו משליכים על הצמחים את העומס הרגשי שלנו ( עמ' 128).
ספרות:
בן -מתתיהו. י.1923. תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים. תרגום י. שמחוני. שטיבל. ורשה.
בר צבי. ש., אבו רביעה, ע. וג.מ. קרסל. 1998. קסם הקברים. מנהגי אבלות ופולחן צדיקים בקרב בדוויי הנגב. משרד הביטחון. תל אביב.
זקוביץ, י. תשמ"א. בין משלי איסופוס לספרות המקרא. ידע-עם, כ: 48-47 .
חיימוביץ, ד. 2014. צמח מה הוא יודע – עולם החושים המפתיע של הצמחים. מטר. תל אביב.
כסלו, מ. 1994. מדוע התירו חכמים לאנשי יריחו להאביק תמרים בערב פסח. קתדרה, 72:13-22.
פליקס, י. 1957. עולם הצומח המקראי. מסדה. תל אביב
שפאן ש. (מתרגם). משלי אסופוס. פרויקט בן יהודה.
https://benyehuda.org/read/11436)).
Ahabzadeh, F., 2019. The mulberry tree, the birds and the divine in the music of the Dotār in Khorāssān (Iran). Yale Journal of Music and Religion, 5:117-130.
Boyle, E.V., 2015. A Garden of Pleasure. Cambridge University Press. Cambridge.
Canaan, T., 2005. Plant-lore in Palestinian superstition. Jerusalem Quarterly, 24:57-64.
Crowfoot, G.M.H. and L. Baldensperger. 1932. From Cedar to Hyssop. Clarendon Press. Oxford.
De Groot, J.M.1901. The Religious System of China. Vol. 1. Brill Archive. Leiden.
Drower, E.S., 1962. The Mandaens of Iraq and Iran: Their Cults, Customs, Magic, Legends and Folklore. Brill. Leiden.
Elliott, A., 2001. Aspen in myth and culture. In: The Biodiversity and Management of Aspen Woodlands: Proceedings of a one-day conference held in Kingussie, Scotland. 25: 81-83.
Folkard, R., 1884. Plant Lore, legends, and Lyrics: Embracing the Myths, Traditions, Superstitions, and Folk-Lore of the Plant Kingdom. Sampson Low, Marston, Searle, and Rivington. London.
Frazer, J.G., 2017-8 Jacob and the Mandrake. Proceedings of the British Academy 8: 59-79.
Giner-Sorolla, H., 2011. A Christian's Treasury of Trees & Plants. WestBow Press. Edingurgh.
Halikowski- Smith, S., 2008. Meanings behind myths: the multiple manifestations of the Tree of the Virgin at Matarea. Mediterranean Historical Review, 23:101-128.
Hall, M., 2011. Plants as Persons: A philosophical Botany. Sunny Press. Albany.
Mourad, S.A., 2002. From Hellenism to Christianity and Islam: The origin of the palm tree story concerning Mary and Jesus in the gospel of Pseudo-Matthew and the Qur’an’. Oriens Christianus, 86:206-16.
Myers, N., 2015. Conversations on plant sensing. Nature Culture, 3:35-66.
Porteous, A., 2001. The Forest in Folklore and Mythology. Courier Corporation. North Chelmsford.
Porter, B.N., 1993. Sacred trees, date palms, and the royal persona of Ashurnasirpal II. Journal of Near Eastern Studies, 52:129-139.
Rahner, H., 1963. Greek Myths and Christian Mystery. Harper and Row. New York and Evanston.
Schwebs, U. 1973. Do plants have feelings. Harpers. 75-76.
Simoons, F.J., 1998. Plants of Life, Plants of Death. University of Wisconsin Press. Madison.
Trewavas, A., 2005. Green plants as intelligent organisms. Trends in Plant Science, 10:413-419.
Van Arsdall, A., Klug, H.W., Blanz, P., 2009. The mandrake plant and its legend: a new perspective, In: Bierbaumer, P., Klug, H.W. (Eds.), Old Names - New Growth. Proceedings of the 2nd ASPNS Conference, University of Graz, Austria, 6-10 June 2007, Peter Lang. pp. 285-346.
Westermarck, E. 1968. Ritual and Belief in Morocco. New York University Press Books. New York.