פסחים לט' א:
הגמרא מביאה ציטוט מהמשנה ומתמודדת בפרשנות לגבי מה הם הצמחים
משנה: "ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: (באכילת מרור)
בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין ובמרור....
בגמרא:
חזרת-חסא (ישנן מספר צמחי בר ששמם חסת ה...)
עולשין-מזוהה עם העולש המצוי
תמכא- יש מסםפר דעות אולם אין הסכמה והחלטה
חרחבינא: מזוהה ע"י החוקרים עם החרחבינה (ישנן כ-8 מינים הגדלים בר בארץ)
ובמרור : מרירתא
חכמים ניסו למצוא מכנה משותף בין ה"מרורים הללו" קבעו: ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין...
במסגרת סימנים אלה, אומר פרופסור יהודה פליקס, ניתן לכלול צמחים רבים בעלי מיץ חלבי (שרף) ועלים מרים, שצבעם אפרפר מכסיף.
ישנם חוקרים הסבורים כי בתקופה המקראית השתמשו בחסת הבר (חסת המצפן) .
לדבריו, חסת הבר שממנה תרבתו את החסה התרבותית היא חסת המצפן, (שעליה הצעירים ניתנים למאכל אולם העלים הבוגרים מכילים מיץ מר מאוד...)
גם חסה כחולת-פרחים מתאימה, וגם חסה רותמית שהשומרונים משתמשים בה בתור מרור.
יש הסבורים כי המרור הינו ממשפחת המורכבים: מרור הגינות הנפוץ, שעליו הצעירים רכים גם הם וראויים למאכל, והופכים מרים לקראת האביב.
חז"ל העדיפו את החסה המתורבתת (יש עדויות כי חסה תורבתה כבר בימי התלמוד) על פני כל שאר הצמחים מפני "ארסיותם" של צמחי הבר כשהם בוגרים.
ארס זה אינו מסוכן הינו "מיץ" חלבי (מוהל) היוצא מהצמח כששוברים אותו ומכיל אופיואידים - חומירם דומים לאופיום, בעלי השפעה מרדימה ...
גילוי מרעיש:
בעדות אשכנז נהוג היה מלפני מאות שנים וגם היום לאכול את החריין בתור מרור, לדברי פרופסור יהודה פליקס- אין לזה סימוכין...
צמח זה הוא חריף ולא מר ומפאת חריפותו אין אפשרות לאכול ממנו כזית, כפי המידה שהמצווה דורשת..
הצמח אומץ במזרח אירופה כיוון שלא היה בנמצא צמחים בעלי עלים ירוקים בעונה זו של השנה,
מה עושים היום?
רוב העם משתמשים בחסה רגילה, ויש אשכנזים הנוהגים כמנהג אבותיהם ואוכלים חריין (שורש מר וחריף)
בואו נחדש את המנהג הישן של חכמי המשנה ונלקט מרורים בשדה - המבחר גדול. היעזרו בצילומים שבגלריה
ד"ר שמואל זילכה סיפר לי כי היה בסיור בוטני בעניין זה, עם פרופסור פליקס המנוח , ואכל מרורים רבים...
ולמעוניינים להכיר את ה"חריין" : המאמר של ד"ר משה רענן
והמלצה: הכתבה של ד"ר אלכס בהרב על המרור