משפחת הפיטולקיים בסדרת הציפורנאים (Caryophyllales, שבה גם חיעדיים, ירבוזיים, ציפורניים, אפרוריתיים, לילניים, עפריתיים, ארכוביתיים, רגלתיים, אשליים, פרנקניים, צבריים ועוד 17 משפחות חסרות ייצוג בבר בישראל), כוללת 13 סוגים ויותר מ-60 מינים. מאובני פיטולקיים נמצאו מתוארכים לסוף תקופת הקרטיקון, לפני כ-80-70 מיליון שנה. תפוצת מיני המשפחה משתרעת באזורים הטרופיים והממוזגים בעיקר באמריקה, אך גם באפריקה ובאוסטרליה.
שם המשפחה, Phytolaccaceae, על שם הסוג פיטולקה, Phytolacca, מיוונית: phyton - "צמח" ומלטינית: lacca - "צבע אדום", מאזכר את הגבעולים והפירות הארגמניים של הצמח.
הפיטולקיים הם צמחים עשבוניים, מטפסים מעוצים, ברובם רב-שנתיים, שיחים, ולעתים-רחוקות עצים. לעתים אברי הצמח שעירים. העלים מסורגים, נגדיים, או ערוכים בדורים, על-פי רוב בעלי-פטוטרות, הטרפים פשוטים, שוליהם תמימים, לעתים-קרובות גלוניים. עלי-לוואי חסרים. התפרחות שיבולים, או אשכולות, בקצות הענפים, בחיקי עלים או ממול העלים. בבסיס התפרחת חפה אחד ובבסיס כל פרח 2 חפיות. הפרחים קטנים, נכונים, דו-מיניים, לעתים חד-מיניים ואז הצמחים דו-ביתיים (פרחים אבקניים-זכריים ופרחים עליניים-נקביים ערוכים על פרטים נפרדים). העטיף פשוט, חד-דורי, עשוי 8-4 עלי-עטיף מפורדים, לעתים-קרובות אינו נושר בפרי. בפרח 3 עד הרבה (כ-100) אבקנים, עולים מצופן דיסקתי בשרני, המאבקים בני 2 לשכות, משחררים אבקה דרך סדקי אורך כלפי מרכז הצמח, למעט בסוג הילריה (Hilleria), במיניו האבקה משתחררת כלפי חוץ הפרח. השחלה עילית, עשויה מ-16-1 עלי שחלה חופשיים, או מאוחים, ובה מספר מגורות כמספר עלי-השחלה, בכל אחת ביצית יחידה, מכל אחת עולה עמוד עלי, הנושא בראשו צלקת כיפתית. הפרי ענבה, בית-גלעין, כנפית, או שקיק, ובו זרע אחד בכל מגורה. הזרעים קטנים, עתירי אנדוספרם קמחי, לעתים חסרי אנדוספרם, העובר גדול, כפוף ולו שני פסיגים פרושים או מקופלים.
מיני פיטולקיים אחדים משמשים כצמחי נוי. זרעי מינים אחדים מכילים רעלנים ולפיכך הפירות אינם נאכלים על-ידי רוב בעלי-החיים, אך הזרעים מופצים על-ידי ציפורים שאינן מעכלות את הזרעים ואינן ניזוקות. דווקא בזכות רעלנים אלה משתמשים בתכשירים ממיני פיטולקה כחומרים משלשלים וכתרופות נרקוטיות-מאלחשות כאב, אך אלה עלולים לגרום להזיות.
בישראל גדל בבר, בצפון הארץ, מין אחד, פליט תרבות, פיטולקה אמריקאית שיש לו פוטנציאל פלישה חמור.
כתב: דרור מלמד
מקורות: