משפחת התותיים בסדרת הורדנאים (Rosales, שבה גם ורדיים, יצהרוניים, מישיים, קנאביים, אשחריים, סרפדיים ועוד 2 משפחות ללא נציגים בבר בישראל, יש המשייכים אליה גם את משפחת הטופליים, הנמנית אלטרנטיבית עם הבקעצוראים), כוללת יותר מ-35 מינים וכ-1,180 מינים. המשפחה התפתחה לפני כ-80 מיליון שנה ומיניה נפוצים באזורים הטרופיים והממוזגים-חמים ברחבי העולם.
המשפחה קרויה על שם הסוג תות, הנזכר במשנה: "מֵאֵימָתַי הַפֵּרוֹת חַיָּבוֹת בַּמַּעַשְׂרוֹת? הַתְּאֵנִים - מִשֶּׁיַּבְחִילוּ, הָעֲנָבִים וְהָאֳבָשִׁים - מִשֶּׁהִבְאִישׁוּ, הָאוֹג וְהַתּוּתִים - מִשֶּׁיַּאְדִּימוּ" (מסכת מעשרות, פרק ב', משנה א'). השם "תות" חודש לשימוש בוטני מודרני, ע"י פ. אוירבך ומ. אזרחי (קרישבסקי) במילונם "ילקוט הצמחים" שיצא לאור ע"י ועד הלשון העברית בשנת תר"ץ (1930). שמו המדעי של הסוג, Morus (ומכאן שם המשפחה, Moraceae), הוא שם יווני עתיק יומין לתות השחור, יתכן שמקורו במילה היוונית mauron - "שחור".
במשפחת התותיים עצים, שיחים, מטפסים מעוצים, נשירים, או ירוקי-עד, לעתים רחוקות עשבים, רבים מהם מכילים שרף חלבי, או מימי, חלקם קוצניים (הסוג Maclura). עלי-לוואי קיימים בדרך-כלל, נשירים. העלים מסורגים, לעתים-רחוקות נגדיים, בעלי-פטוטרות ניכרות, מחורצות בחלקן הקרוב לגבעול, הטרפים פשוטים, שוליהם תמימים, משוננים, או שסועים כעין-כף יד לאונות. לעתים ברקמת אפידרמיס העלה מצויים תאים המכילים גבישי סידן-פחמתי (ציסטוליטים), שיתכן ויש להם תפקיד בניטרול מתכות הרעילות לצמח. הפרחים חד מיניים ומינים רבים הם חד-ביתיים - בהם פרחים זכריים ונקביים ערוכים על אותו פרט (תאנה, שקמה, חלק ממיני הפיקוס, עץ-הלחם - ארטוקרפוס), בעוד מינים אחרים הם דו-ביתיים - בהם פרחים זכריים ופרחים נקביים ערוכים על פרטים שונים (תות, ברוסונטיה). התפרחות אשכולות, שיבולים, או קרקפות, לעתים בזוגות, בחיקי עלים. בסוג פיקוס התפרחת ייחודית ונקראת פגה (syconium) - מצעית הפרח בשרנית-קעורה ויוצרת מבנה סגור, שפרחים זעירים רבים חבויים בתוכו ובראשו פתח, המכוסה על-ידי קשקשים, דרכו נכנסות ויוצאות צרעות המאביקות את הפרחים (ראו פירוט, כולל אופן ההאבקה המיוחד, בתיאור המין תאנה). הפרחים חד-מיניים, קטנים עד זעירים, מואבקי-רוח, או מואבקים על-ידי חרקים. העטיף פשוט ולו 4-2 אונות דמויות-גביע מפורדות, או מאוחות, הכותרת חסרה. בפרחים הזכריים מספר האבקנים זהה למספר אונות הגביע וכל אבקן ערוך למול אונה, זקוף או כפוף בניצן. למאבקים לשכה אחת, או שתיים, לעתים דמויות-סהר. לעתים-קרובות מצוי עלי מנוון (פיסטילוד) בפרח הזכרי. בפרחים הנקביים השחלה עילית, תחתית למחצה, או תחתית, עשויה מעלה שחלה אחד, או שניים, מאוחים, היוצרים מגורה אחת ובה ביצית יחידה, ממנה עולה עמוד-עלי דו-קרני, הנושא צלקת נימית בהמשך כל אונה. הפרי בית-גלעין, לעתים-רחוקות זרעון, חפוי בגביע או טמון במצעית בשרנית (פיקוס), לעתים-קרובות הפרי מקובץ (syncarp) ועשוי מפירותיהם של מספר פרחים (תות). בפרי זרע יחיד, המוקף בשכבת הפרי הפנימית (אנדוקרפ), מכיל אנדוספרם, או שהאנדוספרם חסר. העובר כפוף ולו פסיג אחד (כשהשני מנוון), או שניים, פרושים.
לתותיים חשיבות כלכלית. עלי הסוגים Morus (תות) ו-Maclura משמשים למאכל זחלים של טוואי המשי, שמפקעות גלמיהם מפיקים חוטי משי. מינים אחדים של תות, מקלורה וברוסונטיה (Broussonetia) משמשים בתעשיית הנייר המסורתי במזרח הרחוק. תותיים אחדים משמשים בתעשיית העץ לבניין ובתעשיית הרהיטים. מיני פיקוס ותות נושאים פירות המשמשים למאכל, תות העץ והתאנה הם המוכרים שבהם וראוי להזכיר את פירות כמה ממיני "עץ הלחם" (Artocarpus), המהווים מרכיב מזון עיקרי באזורים טרופיים. מינים רבים, בעיקר עצים ומטפסים מן הסוג פיקוס, נפוצים כצמחי נוי בגינות, שדרות ופארקים.
בישראל מיוצגים התותיים על-ידי שני מיני בר. התאנה (פיקוס התאנה), מופיעה בעיקר כעץ תרבותי הנטוע במטעים, בבוסתנים, בגינות ופארקים, אך היא נפוצה גם כפליטת תרבות וכן קיימות אוכלוסיות בר. פיקוס בת-השקמה שכיח בהרי דרום-סיני ואדום, אך נדיר ביותר בישראל ופרט אחד ויחיד ידוע כיום מהרי אילת, לאחר שפרט נוסף שגדל שם יבש ומת, לפיכך הוא נחשב כצמח אדום, הנמצא בסכנת הכחדה חמורה. מיני פיקוס שונים הם פליטי תרבות והמוכרת שבהם היא השקמה (פיקוס השקמה), הנפוצה ממרכז מישור החוף ודרומה. פיקוס השדרות ופיקוס קדוש הובאו לארץ כעצי נוי אך הפכו למינים פולשים, שזרעיהם מופצים על-ידי ציפורים ועטלפים. שני מיני תות נפוצים בישראל כצמחי תרבות, התות השחור והתות הלבן, הראשון ככל הנראה הובא לארץ ישראל בימי קדם, לאחר חורבן בית ראשון, שהרי כבר נזכר במשנה.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
