אגדה מאת רותי יצחקי ריכטר
באחד מימי הקיץ החמים הכתה השמש בחוזקה על ראשי האלון והאלה, מלכי החורש, ועליהם הכהים התקשו מצמא, מכאב ומצער.
התפללו האלון והאלה לבורא העולם, וביקשו שימטיר עליהם מעט מטר כדי לרענן את גופם הצמא. אבל הקיץ היה בעיצומו והגשם לא בא.
ענה להם בורא העולם: "אינני רוצה להמטיר עכשיו, באמצע הקיץ, גשם על האדמה, אך כדי לשמח אתכם אשלח אליכם פרח גדול ונהדר שכמוהו לא ראיתם מימיכם."
השפיל האלון את עיניו ארצה בייאוש, ולפתע ראה לידו תפרחת לבנה שפרחיה גדולים והדורים מאוד, ובראשם מתנוסס כתר גדול.
"מה שמך?" שאל האלון את הפרח המהודר.
"שמי חבצלת, וזה עתה בקעתי מהאדמה כדי לשמח את ליבך ואת לב בת-זוגך" (לאלונים צמח זכרי וצמח נקבי) .
התבונן האלון בחבצלת היפה, הריח את ריחה הנעים, ולא יכול לגרוע את עיניו ממנה.
"יפה את מכל הפרחים שראיתי בימי חיי," אמר האלון לחבצלת בהתפעלות.
שמעה החבצלת את דברי האלון וחייכה לעצמה חרש.
"מה תבקשי כדי שתסכימי לחיות לצדי כל ימות הקיץ?" שאל האלון את החבצלת.
"רצוני להיות מלכת החורש לצדך, כי בראשי כתר ולי נאה המלוכה," ענתה החבצלת.
שמעה האלה את דברי החבצלת וכעסה מאוד. "אני, האלה, מכהנת כמלכת החורש, וכיצד העזת, חבצלת חצופה, לרצות בממלכתי?!"
"כתר מתנוסס בראשי ולכן אהיה מלכה!" התעקשה החבצלת הגאוותנית.
כעסה האלה מאוד וניסתה לרמוס את החבצלת היפה. התפללה החבצלת לבורא העולם וביקשה ממנו שיציל אותה מהאלה הרוצה לרמוס אותה.
נענה הבורא לתחנוני החבצלת, והקטין את פרחיה ואת קומתה כדי שלא תתנשא מעל שאר הצמחים שבחורש ולא תבלוט לעיני האלה הקנאית.
כך למדה החבצלת שאין השלטון והגאווה מביאים אושר. היא הפכה להיות ענווה וצנועה, ולא הוסיפה עוד לרדוף אחרי המלוכה ואחרי הכבוד המדומה.
מאז ועד היום פורחת חבצלת קטנת-פרחים בפרחים לבנים וצנועים בראשית הסתיו, כשכמעט אין פרחים אחרים פורחים.
