פעמונית קיפחת היא עשבוני רב-שנתי זקוף, גבוה, בלתי מסתעף (קיפח משמעו דק וגבוה). הגבעול מגיע לגובה של 70 ס"מ ויותר, נושא פרחים כמעט לכל אורכו.
פעמונית קיפחת פורחת מאוחר באביב, מאפריל עד יוני. צבע הכותרת סגול חיוור, אורכה 20 מ"מ. אונות הכותרת קצרות, מגיעות רק לשליש מאורך כלל הכותרת, ואילו 2/3 מהאורך הוא הצינור. אונות הגביע מרצעיות, צרות, קצרות, מגיעות רק ל-1/5 מאורך הכותרת. האבקנים והצלקות לבנים.
פעמונית קיפחת גדלה בבתה, בחורש ובמדרונות סלעיים. זה צמח שכיח ובולט לעין. הוא נפוץ בכל אזורי צפון הארץ ומרכזה. תפוצתו העולמית רחבה, סביב הים התיכון והרחק צפונה ומזרחה.
משפחת הפעמוניתיים כוללת צמחים שפרחיהם מזכירים פעמון אלגנטי, ואבקתם מועברת לחרק על-ידי עמוד העלי. הסוג פעמונית הוא הגדול במשפחתו במספר מיניו, והוא כולל צמחים עם עלים מסורגים, פשוטים, חסרי עלי לוואי. אלה שבבסיס הגבעול שונים וגדולים מיתר העלים. בעורקי הגבעול זורם מוהל מימי או חלבי. הפרח נכון. הגביע מאוחה-עלים בבסיסו, אונותיו ארוכות, בסיסו מעורה בשחלה התחתית, אונותיו שאירות בפרי ויושבות בראשו. תכופות צומחות בין אונות הגביע אונות נוספות, כפופות לאחור. הכותרת פעמונית, צבעה לרוב סגול או כחול. עלי הכותרת מאוחים כדי מחצית אורכם. 5 אבקנים, זיריהם מעורים בבסיס הכותרת. המאבקים צמודים או מאוחים זה לזה, יוצרים צינור סביב עמוד העלי, מבשילים לפני הצלקות. זירי האבקנים מורחבים בבסיסיהם וחוסמים את הגישה לצוף. השחלה תחתית. בראש השחלה יש דיסקית המפרישה צוף, וכדי להגיע אליו צריכים המאביקים (בעיקר דבורים) להחדיר את חדקם בסדקים שבין זירי האבקנים. על עמוד העלי יש שערות דביקות, ונדבקת אליהן אבקה, הנושרת מהמאבקים בשלב הזכרי, בשעה שהצלקת עוד לא בשלה, והיא חבויה ומכונסת, לא זמינה לחרקים ולהאבקה. החרק מתלכלך באבקה שעל עמוד העלי, ומעביר אותה לפרח אחר, מבוגר יותר, הנמצא כבר בשלב הנקבי וצלקותיו מזדקרות. הפרי הוא הלקט הנפתח בנקבים או עפעפים, אורכו לכל היותר פי 3 מרוחבו (בסוג הקרוב סגולית הוא מוארך יותר). בסוג 300 מינים, בארץ 15, מהם 7 אנדמיים לארץ ולשכנותיה – רובם רק לארץ ישראל ולסוריה, 2 גדלים גם במצרים. מינים אחדים מטופחים בתרבות.
כתב מייק לבנה