סמר אפרפר

התפרחת ענפה, רפויה, רבת-פרחים, נראית כצדית, משום שבבסיסה חפה ארוך ודוקרני, הנראה כהמשכו של הגבעול, אורכו עולה בהרבה על אורך התפרחת. זהו סימן מגדיר חשוב למין. הפרחים נישאים על עוקצים. בבסיס כל פרח 2 חפיות ביצניות. העטיף בצבע קש עד חום, איזמלני, בן 6 אונות דמויות-מוצים, ערוכות ב-2 דורים, אונות הדור החיצוני ארוכות מעט מאונות הדור הפנימי, ביצניות-צרות, מצטררות ומסתיימות בקצה מרצעני, שוליהן קרומיים. בפרחים 6 אבקנים, שחלה עילית בת 3 מגורות, ממנה עולה עמוד-עלי יחיד ובראשו 3 צלקות. הפרי הלקט ביצני, בעל 3 צלעות,  מחודד בראשו, ארוך מעט מן העטיף, ערמוני עד חום, מבריק. ההלקט בן 3 מגורות, בכל אחת זרע אחד, חום-בהיר, דמויי-ביצה הפוכה, מרושת.
סמר אפרפר נדיר בישראל ונמצא על-סף איום. הוא גדל במקומות לחים בצפון הארץ. תפוצתו העולמית משתרעת באירופה, אסיה וצפון-אפריקה והתפשט גם לצפון-אמריקה.
סמר אפרפר תואר בשנת 1753 על-ידי אבי הטקסונומיה המודרנית, לינאוס (Carolus Linnaeus, 1707-1778).
שמו המדעי של המין inflexus, מלטינית: "מקושת", "מכופף", מאזכר את קצות הגבעולים הקשותים לעתים, לפחות בפרטים שתיאר לינאוס. שמו העברי של המין, אפרפר, נזכר לראשונה במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שראה אור בשנת תרצ"א (1931), שם הובא בשם המין המדעי Juncus glaucus, לאמור "מכחיל", "מאפיר". מאוחר יותר נחשב שם זה כשם נרדף, אך השם העברי לא שונה.
שם הסוג, Juncus, הינו שם לטיני עתיק יומין למיני הסמר השונים, שמקורו ככל הנראה במילה iungo, "לקשור", "לחבר", המאזכרת את השימוש שנעשה בסמרים לקליעת סלים ומחצלות. השם העברי, סמר, הובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני מייסד "נאות קדומים") "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), על פי השם הערבי לצמח, על שום העלים הסמורים-דוקרניים של אחדים ממיני הסוג.
השם סָמָר אֲפַרְפַּר נכלל ברשימת שמות הצמחים הרשמית של האקדמיה ללשון העברית במילון לשמות צמחי ארץ-ישראל, תשס"ג (2003).
בסוג סמר כ-350 מינים, בישראל נאספו 11 מינים, מהם 5 מינים בסכנת הכחדה ומין אחד (סמר המכבד) נחשב אפיזודי.

כתב: דרור מלמד