התפרחת שיבולת מוארכת שבה כל אחד מהפרחים מלווה ב-3 חפים איזמלניים קשיחים - חפה חיצוני ושתי חפיות פנימיות. קבוצות הפרחים והחפים מסודרות בשיבולת בזוגות, אלו מעל אלו, כך שכל זוג קבוצות ניצב לזוג שמתחתיו ובמבט-על נוצר מראה ארבעה-טורי, מעין צלב, לאורך השיבולת - מכאן שם הסוג (גם השם המדעי - Crucianella, בלטינית: "צלב קטן"). החפים קרומיים (מכאן שם המין. גם השם המדעי - membranacea - "קרומי" בלטינית), חדים, קרין עובר לאורכם והם משונשנים-מחוספסים בשוליהם, צבעם ירקרק, שוליהם ומרכזם בהירים, באופן היוצר דגם של פסים מתחלפים. סימן ההיכר של צלבית קרומית, המייחד אותה מבין מיני הצלבית האחרים, הוא החפה החיצוני, הכפוף-קשתני לאחור ועולה באורכו במידה ניכרת על החפים הפנימיים. גביע הפרח אינו ניכר. אורך הכותרת כאורך החפים הפנימיים, אונותיה ביצניות-מוארכות ובראשן זיפים מקופלים, שאורכם כמחצית אורך האונה, הנפרשים לעת ערב ושבים ומתקפלים בשעות הבוקר. לעמוד העלי 2 זרועות, שבראשן צלקות כדוריות. הפרי הלקט בן 2 מגורות, שפרודותיו מוארכות ועליהן קווקוו לבן.
צלבית קרומית פורחת באביב. היא נדירה למדי וגדלה בחולות צפון הנגב. תפוצתה העולמית מצומצמת והיא משתרעת בחצי האי ערב ובצפון אפריקה.
צלבית קרומית תוארה בשנת 1843 ע"י הבוטנאי השוויצרי, חוקר צמחי המזרח התיכון, פייר אדמונד בואסיה (Pierre Edmond Boissier, 1810-1855). השם העברי, צלבית, מובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני, מייסד "נאות קדומים") "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917).
בסוג צלבית כ-30 מינים, 7 מהם נאספו בישראל.
כתב דרור מלמד