טחובית ניצנית

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

בשנים האחרונות נעשו שינויים בטקסונומיה של משפחת הטחוביתיים (Bryaceae) ומינים אחדים שהיו משוייכים לסוג טחובית (Bryum) משוייכים כיום על-ידי חלק מהחוקרים וברשימות הטקסונומיות המובילות לסוגים אחרים (וכן מינים אחדים שהיו משוייכים לסוגים אחרים, ללא נציגים בישראל, משוייכים כיום לסוג טחובית). המין טחובית ניצנית משוייך כיום על-ידי חלק מן החוקרים לסוג נפרד - Imbribryum. כאן בחרנו להותירו בשיוך המקורי, בסוג טחובית. על השינויים הטקסונומיים בסוג טחובית ראו עדכון כאן: טחובית עידכונים טקסונומיים.

טחובית ניצנית היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב זקוף, שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Bryaceae, יוצר גושים צפופים. הגמטופיט בינוני בגודלו, גובהו עד 2 ס"מ, ירוק-צהבהב, חלקיו התחתונים חומים, צבעו הופך חום-קש עם התייבשותו. השורשים-הדמויים (ריזואידים) אדמדמים-חומים, לעתים נושאים ניצני ריבוי (gemmae) אדומים. העלים רעופים-צפופים בחלקו העליון של הגבעול, מרווחים יותר בחלקו התחתון, נוטים מעלה בטחב הלח, נותרים זקופים בטחב היבש, אינם משווים לגבעול מראה גלילי (להבדיל ממין דומה, טחובית קעורה, המשוייך אף הוא לסוג Imbribryum). הטרפים קטנים, אורכם עד כ-1.5 מילימטר, עדינים, ירוקים, ביצניים-מוארכים, קעורים, קצותיהם מחודדים, או קהים. עורק האמצע ניכר, ירוק, מתמשך אל קצה הטרף, אך אינו בולט ממנו. שולי העלים פרושים. בהגדלה מיקרוסקופית ניתן לראות כי תאי הטרף גדולים, מעויינים, הולכים ונעשים צרים וארוכים יותר לקראת שולי הטרף.
טחובית ניצנית ניכרת בניצני הרבייה שלה, דמויי צמחים זעירים, היושבים בחיק העלים העליונים (מכאן שם המין, שאינו רשמי. גם השם המדעי, gemmiparum, מלטינית: gemma - "ניצן", paro - "לייצר", "להביא לעולם", לאמור: "מתרבה על ידי ניצנים").
אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). פרטים נושאי מנבגים נדירים ביותר בישראל. המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך משתחררים הנבגים. זיף המנבג מאדים, עליו נישאת קופסית (capsule) אגסית-צרה, נוטה מטה. מכסה המנבג (operculum) פטמתי. פי-המנבג (פריסטום) מפותח, עשוי 2 טבעות (exostome חיצוני ו-endostome פנימי) בנות 16 שיניים, כל אחת. שיני האנדוסתום ריסניות.
טחובית ניצנית מצויה פה ושם בישראל, גדלה על קרקעות בזלת לחות, בערוצי נחלים ותחת זרזיפי מים בשומרון, בגליל העליון ובגולן. תפוצתה העולמית משתרעת בדרום-מערב אסיה, אגן הים-התיכון, אירופה, צפון אפריקה ואמריקה. באמריקה היא מופיעה ללא ניצני רבייה.
המין טחובית ניצנית תואר בשנת 1865 על-ידי הבוטנאי האיטלקי דה נוטריס (Giuseppe De Notaris, 1805-1877).
בהתבסס על מחקר פילוגנטי-מולקולרי, תיאר הבריולוג השוודי-אמריקני פדרסן (Niklas Pedersen, 1967), בשנת 2005, סוג חדש, Imbribryum (מלטינית: imbrex - "רעף", bryon - "טחב", "אצה"), אליו הופרדו 8 מיני טחובית שלהם עלים רעופים וקעורים, בכללם טחובית ניצנית. כאמור לעיל, כאן בחרנו להותיר את המין בשיוכו לסוג טחובית.
שמו העברי של הסוג, טחובית, נטבע ע"י חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), עברות של השם המדעי Bryum, מיוונית: bryon - "טחב".
הסוג טחובית הוא אחד הגדולים בין טחבי העלים והטקסונומיה שלו מסובכת ביותר. לא ייפלא, אם כן, שברשימות מובילות הוא מונה 235 מינים מוסכמים וברשימות אחרות מגיע מספר המינים לכדי 800. בישראל הוא הסוג עתיר המינים ביותר ומונה 19 מינים מקומיים, 2 מהם משוייכים כיום לסוג Imbribryum.

כתב: דרור מלמד