ולריינית עטורה

המין המוכר לרבים בשם ולריינית עטורה, כפי שהוא מתואר בפלורה פלסטינה ובמגדירי הצמחים לדורותיהם, הינו למעשה מין אחר - ולריינית הדיסקוס. לאחרונה (אביב 2019) מצא שמואל מזר בנחל דובב שבגליל העליון מין דומה, נדיר בישראל, הניכר בגביע שמרכזו קירח. על זיהוי המין החדש כולריינית עטורה, תוך אבחנה כי המין המוכר, בעל הגביע שמרכזו שעיר, הינו למעשה ולריינית הדיסקוס, עמד לראשונה עוז גולן. 

ולריינית עטורה היא צמח עשבוני חד-שנתי, עדין, זקוף, גובהו 25-5 ס"מ. הגבעולים עטויים זיפים עדינים קצרצרים ולעתים קרובות מסתעפים באופן דו-קרני לענפים דקים, הנושאים בראשם תפרחות עשויות צברי פרחים זעירים צפופים. העלים נגדיים, סרגליים, בבסיסם אונות סרגליות-צרות. עלי הבסיס קמלים בדרך-כלל עם הבשלת הפרי (במין הדומה - ולריינית הדיסקוס - הם ירוקים בפרייה). בבסיס התפרחות חפים ביצניים-מוארכים, קרומיים, במרכזם עובר עורק רחב, שוליהם זיפניים, קצותיהם מתחדדים. התפרחות קרקפות כדוריות, לרוב שתיים בראש כל גבעול או ענף, נישאות על מזלג עוקצים מעל החפים. הגביע דמוי-פעמון שבו האוגן בן 6 אונות משולשות, מאונקלות בקצותן. הכותרת עדינה, חיוורת - תכלכלה, לילכית, או ורדרדה - דמויית-משפך ולו אוגן בן 5 אונות, דומה מאוד לכותרות פרחי כל בני הסוג ולריינית. בפרחים 3 אבקנים, עמוד עלי אחד ושחלה תחתית בת 3 מגורות, שתי הקיצוניות עקרות ורק באמצעית ביצית יחידה. הפרי זרעון גלילי עד ארבע-צלעי, אורכו 3.5-2 מ"מ, שעיר (אין להתבלבל בין שעירות הפרי לבין הגביע הקירח שבראשו), קמור מגבו, בחזיתו שקע עמוק לכל אורכו, הוא עשוי 3 מגורות, השתיים הקיצוניות עקרות והן קטנות מהמגורה האמצעית הפוריה. בראש הפרי ניכר אוגן הגביע הפורה, ההופך קרומי ומעורק באופן בולט עם ההבשלה, הוא דמוי גביע עמוק, לעתים בלתי נכון, שפתו מחולקת ל-6 אונות משולשות-ביצניות (להבדיל מולריינית הדיסקוס, שבה בשפת-הגביע, לעתים, חוץ מ-6 האונות הראשיות גם עד 6 אונות משנה), המסתיימות, כל אחת, בחוד שקצהו מאונקל. אוגן הגביע קירח, לפחות במרכזו -  סימן חשוב,  המבדילו מולריינית הדיסקוס.
ולריינית עטורה פורחת בשלהי החורף ובאביב. בית גידולה מדרונות ושטחים פתוחים. היא נדירה מאוד בישראל, גדלה בצפון הארץ. תפוצתה העולמית בצפון-אפריקה, מרכז ודרום אירופה ודרום-מערב אסיה (זהו מין הולריינית הנפוץ ביותר בטורקיה).
ולריינית עטורה תוארה בשנת 1805 ע"י הבוטנאי השוויצרי דה קנדול (Augustin Pyramus de Candolle, 1778-1841), שהיה הראשון שתיאר את "השעון הביולוגי" בצמחים והיה אבי תיאוריית "מלחמת הטבע", על פיה מינים שונים מפתחים מנגנונים דומים למרות שאלו לא היו קיימים באב-קדמון משותף, רעיון שהשפיע על צ'ארלס דארווין בגיבוש תיאוריית הברירה הטבעית. למעשה תואר המין כבר בשנת 1753 מאזור פורטוגל, ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית, השוודי קארל לינאוס (Car Linnaeus, 1707-1778), אשר שייכו כזן בסוג ולריינה (.Valeriana locusta L. var. coronata L).
שם הסוג העברי, ולריינית, כשמו המדעי, Valerianella,  הוא הקטנה של השם ולריינה (Valeriana), סוג אחר במשפחה, שנגזר מן המילה הלטינית valere - "בריאות" ואשר נטבע בימי הביניים, עת הוחל השימוש בתרופות משככות כאבים מן החומר ולריאן, המופק משורשי אחד ממיני הסוג - ולריאנה רפואית (V. officinalis). שם המין המדעי, coronata, מלטינית: "נושא כתר", "מוכתר", מאזכר את צורת אוגן הגביע הנדמה ככתר בראש הפרי. שם המין וָלֶרְיָנִית עֲטוּרָה נזכר במגדיר הצמחים העברי הראשון, ה"מגדיר לצמחי ארץ-ישראל", מאת א. איג, מ. זהרי ונ. פינברון, שיצא לאור בשנת תרצ"א (1921) על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ונכלל ברשימת שמות צמחי ארץ-ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
הסוג ולריינית עובר תהפוכות טקסונומיות בשנים האחרונות. על פי חלק מרשימות הצמחים המקובלות ישנם כ-45 מינים מוסכמים וכמעט 120 מינים מתוארים נוספים, הנמצאים בבדיקה, שמא חלקם הינו למעשה שמות נרדפים לאותו מין. בישראל נאספו 15 מינים, רובם נדירים.

כתב: דרור מלמד