שעורת הבולבוסין

שעורת הבולבוסין היא דגן רב-שנתי, זקוף, מסועף מבסיסו, קירח, גובהו 150-60 ס"מ. הטרפים ארוכים, שטוחים, מחודדים, מחוספסים, לעתים פני הטרף העליונים שעירים. בבסיס הטרף אוזניות (אונות) מפותחות. הלשונית שבין הנדן לטרף קרומית, קצרה. הגבעולים דקים, גבוהים ואשונים. הפרקים התחתונים של הגבעולים מעובים לכדי פקעות כדוריות - בולבוסים, החבויות בינות לנדני העלים היבשים מהעונות הקודמות (מכאן שם המין. גם השם המדעי, bulbosum, מלטינית: "בעל-בולבוסים"). בולבוסים אלה הם אברי קיימא, הכוללים חומרי תשמורת, השורדים בקיץ כשהם רדומים ומתעוררים וגדל מהם צמח חדש עם בוא הגשמים בעונה בשנה הבאה. פקעות אלו, הפועלות בדומה לבצלים או פקעות של גיאופיטים, מאפשרות לשעורת הבולבוסים לגדול כצמח רב-שנתי. 

התפרחת היא שיבולת מוארכת, אורכה 17-5 ס"מ, צפופה, עשויה מקבוצות בנות שלש שיבוליות, הקבועות לסירוגין בשני טורי אורך בשקעים שבציר התפרחת, צהבהבה, לעתים מסגילה. שדרת השיבולת שבירה לאחר ההבשלה. לעתים-קרובות השיבולים הארוכות נוטות-קשותות מטה ומשוות לדגן מראה אופייני. כל אחת משלישיית השיבוליות מכילה פרח יחיד. השיבולית האמצעית פורה, כמעט יושבת ובה פרח דו-מיני, תלת-אבקני, עטוף בגלומות איזמלניות, ריסניות בבסיסן, המסתיימות במלען זיפני קצר ועדין, אורכו עולה מעט על אורך המוצים. המוץ התחתון מוארך, מצטרר ומסתיים במלען עדין וארוך פי 3-2 מהגלומות. שתי השיבוליות הצדדיות נישאות על עוקצים קצרים, בהן פרחים אבקניים, חסרי מלענים, חפויים בגלומות צרות, החיצוניות דמויות-זיף והפנימיות - הפונות אל הפרח האמצעי - איזמלניות. גלומות השיבוליות הצדדיות מסתיימות, כל אחת, במלען עדין, אורכו עולה במעט על אורך מלעני הגלומות שבשיבולת האמצעית. המוצים התחתונים בשיבוליות הצדדיות חסרי מלענים, ארוכים מעט מהמוץ שבשיבולת האמצעית. לאחר ההבשלה, ציר התפרחת נעשה שביר ושלוש השיבוליות נושרות כיחידת-תפוצה אחת. הגרגיר מעורה במוצים.

שעורת הבולבוסין משמשת לטיפוח זני תרבות של חיטה ושעורה, בשיטת השבחה גנטית המכונה "שיטת שעורת הבולבוסין" (The Hordeum bulbosum method). שיטה זו מאפשרת קבלת זן מושבח נקי ואחיד, תוך דור אחד, לעומת שיטות קונבנציונליות של הכלאה וטיפוח שבהן נדרשים לפחות כמה דורות על מנת להגיע לזן כזה. למתעניינים, פירוט של השיטה מוצג בהמשך. 

שעורת הבולבוסין פורחת באביב. היא נפוצה בבתות ובשדות בור ברוב גלילות הארץ, למעט בדרום-הנגב ובערבה. תפוצתה העולמית במזרח-התיכון, דרום-מערב אסיה, אירופה, וצפון-אפריקה, ומשם התפשטה לצפון ודרום-אמריקה ואוסטרליה. 

שעורת הבולבוסין תוארה לראשונה בשנת 1756 ע"י אבי הטקסונומיה המודרנית לינאוס (Carl Linnaeus, 1707-1778). שם הסוג, Hordeum, הינו שם לטיני עתיק יומין לסוג שעורה, שמקורו, ככל הנראה, בשפות פרוטו-הינדו-אירופאיות ומשמעו "זיפני".  מן המראה הזיפני-שעיר של השיבולים, ככל הנראה, נגזר גם השם העברי "שעורה". יש המשערים כי מקור השם הלטיני דווקא במילה horrdeum - "מחסן", משום שנהגו לאחסן את תבואת השעורים כדגן מזון חשוב. 

בסוג שעורה יותר מ-40 מינים, בארץ תועדו 8 מינים, מיעוטם אפיזודי. אלפי זני תרבות של שעורה טופחו ברחבי העולם. 

 

שעורת הבולבוסין משמשת לטיפוח זני תרבות של שעורה, בשיטת השבחה גנטית המכונה "שיטת שעורת הבולבוסין" (The Hordeum bulbosum method), שפותחה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. 

תהליך הטיפוח מתחיל בהכלאה של אחד מזני השעורה עם צמח שעורה אחר מאותו מין שיש לו תכונות רצויות למטפח, למשל עמידות כנגד מחלה מסוימת, או עמידות כנגד מחסור בחומרי הזנה, או לשם טיפוח זנים שלהם ארומה ייחודית לצורך ייצור בירה וכד'. תוצר ההכלאה הוא צמח שמכיל את הגנים הרצויים (שמקורם בזן התורם) אך גם עותקים אחרים של אותם גנים שאינם רצויים ומקורם בזן המקורי אותו משתדלים לטפח. צמח כזה נקרא הטרוזיגוט - בחלק מהגנים אחד מהעותקים של הגן (אלל) הוא הרצוי ואחד שאיננו רצוי. בשיטות הטיפוח המקובלות צריך לבצע מספר הכלאות חוזרות (backcrosses) על-מנת לקבל גנום שכולו הומוזיגוטי - שבו שני העותקים (האללים) של כל גן נושאים את התכונות הרצויות. תהליך זה נמשך מספר מחזורי גידול, שבדרך כלל נמשכים מספר שנים.

בשיטת שעורת הבולבוסין קוטמים את האבקנים בפרחים של צמח שעורה תרבותית אותו רוצים לטפח, כדי שלא יוכל להאביק את עצמו ומאביקים את הצלקות שבפרחי השיבולים שלו באבקה של שיבולי שעורת הבולבוסין. בתאי העוברים, הנוצרים כתוצאה מהאבקה זו, שני מערכים שונים של כרומוזומים, האחד של צמח האם - שמקורו בביצית - והאחד שמקורו בגרגר האבקה של שעורת הבולבוסין. אולם, מצב זה איננו מצב תקין, כי לא יכולים להיווצר בתאי העובר זוגות כרומוזומים תואמים. על מנת שבכל-זאת יתפתח עובר, משתמשים בשיטות של "הצלת עוברים", שבהן מגדלים את העובר על מצע גידול סינתטי, המכיל חומרי הזנה והורמונים. מצע זה מאפשר לעובר להתפתח לצמח קטן. תוך כדי התפתחות הצמח קורית תופעה  מעניינת, שמנגנוניה אינם ברורים: הכרומוזומים של שעורת הבולבוסין מתפרקים ונעלמים בהדרגה עד שבתאי הצמח המתפתח נותר רק סט אחד של כרומוזומים, זה שמקורו בביצית (מזן השעורה התרבותית). צמח כזה מכונה צמח האפלואידי, אך הוא איננו צמח פורה ולא ייצר ביציות וגרגרי אבקה חיוניים. על מנת שניתן יהיה לקבל ממנו זרעים להמשך הגידול מטפלים בנבטים הצעירים בקולכיצין, חומר שמקורו בפקעות של סתוונית, הגורם להכפלת הכרומוזומים שבתאים. כך יוצרים צמח דיפלואידי, שבתאים שלו שני מערכים תואמים וזהים של כרומוזומים. במקרה כזה הצמח נקרא האפלואיד כפול, כלומר שני העותקים של מערך הכרומוזומים נוצרו כתוצאה מהכפלה של המערך ההאפלואידי. צמח זה הוא הומוזיגוטי לכל הגנים שלו, זאת-אומרת ששני העותקים של כל גן זהים זה לזה. מגדלים אותו לצמח בוגר שעושה זרעים וניתן לברור מביניהם צאצאים המכילים את הגנים הרצויים ולגדל מהם קו חדש (או זן חדש) של שעורה תרבותית.

שיטה זו מאפשרת קבלת מין הומוזיגוטי, שבו מערך האללים המושבח נקי ואחיד, תוך דור אחד, לעומת שיטות קונבנציונליות של הכלאה חוזרת שבהן נדרשים לפחות שישה דורות על מנת להגיע לזן דיפלואידי-הומוזיגוטי. ניתן להשתמש בשיטה זאת גם בטיפוח חיטה תוך שימוש בגרגרי אבקה של תירס, אך גם במקרים אלה השיטה נקראת "שיטת שעורת הבולבוסין".

 

כתבו: דרור מלמד ועמרם אשל