|
|||||||||||||
Secale montanum | שם מדעי | ||||||||||||
שאילם | שם ערבי | ||||||||||||
شيلم | أللّغة آلعربيّة | ||||||||||||
דגניים Poaceae |
משפחה | ||||||||||||
סרגלי | צורת העלה | ||||||||||||
תמים | שפת העלה | ||||||||||||
קרקעות כבדות | בית גידול | ||||||||||||
עגול | צורת הגבעול | ||||||||||||
עשבוני רב-שנתי | צורת חיים | ||||||||||||
גולן, חרמון, | תפוצה בארץ | ||||||||||||
|
עונת הפריחה | ||||||||||||
מידע נוסףשיפון ההרים הוא דגן רב-שנתי, מכחיל, זקוף, קירח, גבהו 100-40 ס"מ ולו ציצת שורשים. העלים קרחים, שטוחים, או גלולים מעט. הלשונית שבין נדן-העלה לטרף קרומית-ריסנית. בסיס טרף-העלה מורחב לאונות (אוזניות) דמויות חרמש. לשיפון ההרים שיבולת צפופה, לעתים נוטה במקצת עם משב הרוח. ציר השיבולת שעיר, שביר מאוד. השיבוליות פחוסות, בנות 2 פרחים תלת-אבקניים. הגלומות שוות, מחודדות, לעתים מסתיימות במלען קצר. המוצים התחתונים של כל אחד מהפרחים בשיבולית מסתיימים במלענים ארוכים ואשונים ושוליהם ריסניים – סימן ייחודי לשיפון.
שיפון ההרים נדיר בישראל. הוא גדל בחרמון ובגולן במורדות סלעיים. הפריחה בחודשי הקיץ. תפוצתו העולמית באסיה ובמזרח-התיכון אך נאסף גם באירופה, אפריקה ואמריקה הצפונית.
בסוג שיפון 9 מינים. המין המוכר ביותר הוא שיפון תרבותי (Secale cereale), אחד הגידולים החקלאיים הנפוצים, המשמש כמספוא לבהמות ולאפיית לחם, וייצור בירה ומשקאות חריפים. הסוג תורבת בימי קדם, לקראת סוף תקופת הברונזה, מאוחר בהרבה מתירבות החיטה והשעורה.
שיפון ההרים תואר לראשונה שבשנת 1825 על-ידי הבוטנאי האיטלקי גוסונה (Giovanni Gussone 1787- 1866).
שם הסוג המדעי, Secale, הוא שמו הלטיני הקדום של השיפון ומקורו ככל הנראה בשפות השמיות והוראתו: "גרגיר", או "תבואה". השיפון הינו אחד מחמשת מיני דגן (ראה על השיפון במקורות, משמאל).
השם "שִׁיפוֹן הֶהָרִים" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
כתב: דרור מלמד |
|
מקורות מידע |
|
הצמח במקורותהשיפון נמנה עם חמשת מיני הדגן, שהם המינים שקבעו חז"ל בתקופת המשנה כי לפני אכילת לחם הנאפה מהם יש לברך ברכת "המוציא לחם מן הארץ" וברכת המזון בתום הסעודה. שלושה מתוך מינים אלה מופיעים באופן ברור כבר במקרא והם: חיטה, שעורה וכוסמין, אולם שיבולת-שועל ושיפון מוזכרים לראשונה רק בספרות חז"ל. ייתכן, אמנם, שהשיפון מוזכר בתנ"ך בשם "נִסְמָן": "וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמֹּן יִזְרֹק; וְשָׂם חִטָּה שׂוֹרָה וּשְׂעֹרָה נִסְמָן, וְכֻסֶּמֶת גְּבֻלָתוֹ" (ישעיה כ"ח, כ"ו). על פי רוב המפרשים המילה "נסמן" משמעה סימון גבול השדה בשעורים, אולם בתלמוד הירושלמי (מסכת חלה, פרק א') מפרש רבי שמואל בר נחמן את הפסוק כך: "ושם חיטה - אלו החיטים. שורה זו שבולת שועל, ולמה נקרא שמה שורה? שהיא עשויה כשורה. שעורה - אלו השעורים . נסמן - זה השיפון. וכוסמת - זה הכוסמין. גבולתו - לחם. עד כאן גבולו של לחם".
כתב: דרור מלמד |