ירוקת-חמור מצויה

יְרִיקַת-חֲמוֹר הוא צמח מביך, היורק עליך את תוכן פריו הרירי בהבשילו. נקרא בעבר בטעות בשם ירוקת החמור, אך אין לו שום דבר מיוחד מבחינת הירוקת, ייחודו ביריקה האלימה שהוא מתיז. זהו צמח-אשפתות רב-שנתי קיצי שרוע. עליו בשרניים, גדולים (אורכם עד 10 ס"מ), מקומטים וגלוניים, זיפניים ומחוספסים מאוד. צורתם משולשת או מחומשת, בסיסם מפורץ. נישאים על עוקץ ארוך, זקוף. הצמח, שלא כיתר בני משפחתו, חסר קנוקנות.
יריקת חמור פורחת כמעט במשך כל השנה, בעיקר בקיץ. הפרח חד-מיני, פרחי נקבה ופרחי זכר נפרדים, אך שני הטיפוסים גדלים על אותו פרט. הפרח צהוב, גדול – אורכו של פרח הנקבה 25 מ"מ, פרח הזכר 15 מ"מ. 5 עלי הגביע אזמליים, 5 עלי הכותרת ביציים, צהובים. הכותרת פעמונית, מזכירה את פרח קרובו המלפפון. פרחי הנקבה ערוכים אחד-אחד בחיקי עלים, הזכריים מקובצים באשכולות. בפרח הזכרי 5 אבקנים הערוכים בשני זוגות מאוחים ואבקן אחד בודד וחופשי. בפרח הנקבי השחלה תחתית, שעירה. רק לפרחים הזיכריים יש צוף, לנקביים אין צוף. ישנה כמות  הרבה יותר גדולה של פרחים זיכריים. 
הפרי ביצי, אורכו 4 ס"מ, ירוק, זיפני. תלוי על עוקץ כפוף, נושא בראשו את הכותרת הקמלה. במצב בשל הוא נוטה להצהיב מעט, ואז הוא רגיש למגע. עם כל מגע קל הוא ניתק בבת-אחת מן העוקץ, נפתח בפתאומיות במקום ניתוקו, ומתיז בלחץ חזק את תוכן הפרי – זרעים בתוך עיסה סמיכה, עד מרחק של 4 מ'. הזרע חום כהה.
וכך מתארת את מנגנון ההתפוצצות חנה נמליך בספרה "לקסיקון בוטני":
המנגנון של פתיחת הפרי מבוסס על מבנה דופן הפרי ועל היות עוקץ הפרי תקוע כפקק: השכבה הפנימית של הדופן, העוטפת את הזרעים, תאיה גדולים דמויי שלפוחית, והם מלאים במוהל עשיר בגלוקוזידים, הגורמים ללחץ אוסמוטי גבוה. מעבר לשכבה זו מצויים תאים עבי-דופן וגמישים, המפעילים לחץ נגדי ללחץ האוסמוטי, והפרי נשאר סגור. המצב משתנה עם הבשלת הפרי, כאשר מתרופף הקשר בין תאי הניתוק שבבסיס העוקץ: בזמן זה די בנגיעה קלה בפרי כדי לנתק לגמרי את העוקץ. אז מתמתחים באופן פתאומי תאי השכבה הפנימית, והזרעים, על החומר הרירי העוטף אותם, ניתזים כסילון מתוך הפרי.
יריקת חמור גדלה בעיקר במגרשים מוזנחים בעיר ובכפר, גם ליד לולים ורפתות ואף כעשב-רע קיצי בשדות. נפוצה ברוב אזורי צפון הארץ ומרכזה.
מוהל הפרי משמש כמשלשל, הידוע ברוקחות בשם אלאטריום, כשמו המדעי של המין. טעמו מר מאוד, והוא רעיל. ברפואה עממית הוא מקובל (במינון זהיר) לטיפול בצהבת, בתבלול בעין, להצטברות ליחה, לדלקת אוזניים, לדלקת בעור, פטריות וגירוד.
המין יחיד בסוגו, נפוץ בארצות שסביב הים התיכון ובמזרח התיכון.

כתב מייק לבנה