מעלה עשן מדברי הוא שיח מדברי נדיר, שעבר ממשפחת האסקלפיים ונמנה כיום כחלק ממשפחת ההרדופיים. , הצמח גדל באזור ים המלח, סיני, אדום ובחצי האי ערב.
השיח בעל ענפים רותמיים זקופים ועשוי להגיע לגובה של שלושה מטרים. הפרחים לא גדולים אולם הפירות ענקיים (יחסית לפרח ) ועשויים להגיע ל10 ס"מ ויותר
הוא מכיל חומרים זרחניים דליקים ולכן הבערת אחד הענפים גורמת לבעירה מהירה של כל הצמח בלהבה ענקית המיתמרת לגובה. לחומרים הזרחניים בעצה יש תכונות פלורוצנטיות ולדעת ע. לעף לצמח זה התכוון פליניוס שכתב "... וניתן לגלות אותו אף לאור מנורה, שהאור מיד משתקף בתוכו". על פי הצעה זו עירבו אבקה כתושה (בלשון הר"ח "שחוקה") של הצמח עם שאר סממני הקטורת ועם הבערתה משך עמוד העשן שלו והעלה את עשן כל הבשמים כעמוד.
את הצמח תיאר הבוטנאי וחוקר המזרח שויינפורט במכתבו אל ע. לעף (מתוך י. פליקס):
"הצמח קרוי בפי הערבים "מרך" (markh), אין לו קוצים, אך ענפיו הצפופים והאשונים, חסרי עלים מתנשאים לשמים, כמין מטאטא, לגובה של 5 מטרים. אם מציתים אותו הרי כהרף עין עולה השיח בשלהבת לגובה כ – 10 מ'. תופעה זו אינה מצויה אצל שום צמח במזרח, מכאן השם (פירוטכניקה) שנתן פורסקל לצמח. ליבת העץ משמשת להצתת אש על ידי חיכוך שני מקלות".
מעלה עשן מדברי דומה מאד לרותם המדבר בענפיו הדקים והארוכים. העלים הקטנים שעל הענפים הצעירים נושרים לאחר פרק זמן קצר ואת מקומם בתהליך ההטמעה (פוטוסינתזה) מבצעים הענפים. לאור כך שלצמח כמעט ואין עלים ניתן לפרש את מחלוקת רב יוסף ואביי ("עלה" או "עיקר") באופן מעט שונה. ייתכן והעלים הם הענפים הירוקים הצעירים ואילו ה"עיקר" הם ענפים מעובים בעלי קליפה יבשה. "עיקר" אינו בהכרח השורש אלא גם ענפים או גזעים כפי שאנו מוצאים במשנה בכלאים (פ"ז מ"ב): "המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים וכו'".
מתוך פורטל הדף היומי