זקנית הטפר

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

זקנית הטֹפֶר (להלן: הטופר) היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Pottiaceae. זהו טחב קטן, גובהו עד 1 ס"מ, יוצר גושים צהבהבים-ירוקים, משחימים. העלים היבשים מפותלים ומקורזלים, בלחות הם נפרשים ומתפשקים. הטרפים לשוניים, או איזמלניים-מוארכים, קצותיהם מחודדים, או קהים, בשני שלישי הטרף התחתונים שוליהם גלולים מטה (תכונה אותה ניתן לראות בהגדלה בלבד). עורק האמצע (costa) ניכר, צהבהב-חום, נמשך עד מעט מעבר לקצה הטרף, מזכיר טופר הנשלף מאצבע של בעל-חיים טורף, מכאן שמו העברי של המין, שאינו רשמי (והינו תרגומו של השם הלטיני-מדעי, unguiculata, מלטינית: "בעל-ציפורן", "בעל-טופר"). אברי המין, הארכוגניה הנקביים והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים (מערך מעין "דו-ביתי" כזה בטחבים נקרא: dioicous). המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך מתאפשר שחרור הנבגים. קופסית המנבג (capsule) ביצנית-גלילית, חומה-בהירה, זקופה,  נישאת על זיף (seta) זקוף, אדמדם. המצנפת (calyptra) קרומית, דמויית מקור. המצנפת היא שארית הפלואידית מרקמת הארכגון, המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה, בסדק אחד (מצנפת "כבונה", cucullate), נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) דמוי-מקור, הנפתח ונושר לפני שחרור הנבגים. אלה מופצים דרך פי-מנבג (peristome) שבו 32 שיניים נימיות, אדמדמות, ארוכות, מפותלות כסליל.

תקופת צמיחתה של זקנית הטופר נמשכת מהסתיו (נובמבר) ועד לאביב (אפריל), המנבגים מופיעים בחורף.

זקנית הטופר מצויה ברוב גלילות ישראל, ממרכז הנגב ועד לגולן. היא גדלה במגוון קרקעות במקומות מוצלים ובגדות נחלים. תפוצתה העולמית רחבה ומשתרעת בצפון אפריקה, אגן הים-התיכון, אירופה, אסיה ואמריקה.

זקנית הטופר דומה מאוד למין אחר, זקנית חובקת (Barbula convoluta), אלא שבאחרונה שולי העלים אינם גלולים, עורק האמצע אינו בולט מקצה הטרף והזיף הנושא את קופסית המנבג צהוב.

זקנית הטופר תוארה על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים").

שמו המדעי של הסוג, Barbula, מלטינית: barba - "זקן", ula - "סיומת מקטינה", לאמור: "זקנקן", מאזכר את השיניים הנימיות, הארוכות והמסולסלות, שבפי-המנבג. את שמו העברי של הסוג, "זקנית", טבע חלוץ חקר טחבי ישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979).

בסוג זקנית יותר מ-450 מינים. בישראל גדלים 13 מיני זקנית, 7 מהם משוייכים כיום על-ידי חוקרים שונים ורשימות טקסונומיות אחדות לסוג דושנית (Didymodon).

כתב: דרור מלמד