קחוון שקוף הינו צמח עשבוני, חד-שנתי, עטוי שערות קצרות וצפופות, ההדוקות אל הגבעולים, לעתים מקריח, מאפיר, זקוף, גובהו 40-15 ס"מ. הגבעולים מסתעפים מעט מעל בסיס הצמח והם פרושים לצדדים ויוצרים נוף רחב. העלים מסורגים, גזורים-מנוצים פעמיים-שלוש לאונות קטנות, מוארכות-איזמלניות.
כבכל בני משפחת המורכבים, הפרחים יושבים על מצעית משותפת וערוכים בקרקפות, עטופות במעטפת חפים, הערוכים בדורים. הקרקפות נישאות יחידות בראשי עוקצים ארוכים, היוצאים מחיקי העלים, מתקשתים ומתעבים עם ההבשלה, בחלקם העליון. חפי המעטפת ביצניים-עגלגלים, שעירים. לחפים הפנימיים, הניכרים היטב בגב הפרח, תוספת מכונפת קרומית-שקופה, מבריקה, לעתים ארוכה מהחלק התחתון, השעיר, של החפה, צבעה חום-בהיר והיא מתכהה עם ההבשלה. החפים השקופים הם סימן שדה עיקרי להגדרת המין ומכאן שמו (גם השם המדעי, hyalina, מלטינית: "זגוגי", "שקוף"), אך יש להבחין בינו ובין קחוון החרמון, שגם לו חפי מעטפת שקופים והוא גדל באותו בית גידול, ע"י בחינת הזרעונים (לקחוון החרמון זרעונים גליליים ומצולעים, בעוד שלקחוון שקוף זרעונים מרובעים בחתך-רוחב וחלקים). המצעית חרוטית עד דמויית חצי-כדור. פני המצעית מכוסים מוצים, המצטררים לכדי חוד נוקשה. פרחי ההיקף לשוניים, לבנים, עלייניים, פרושים, או נטויים-זקופים מעלה. פרחי המרכז צינוריים, דו-מיניים, צהובים, שפתם מחולקת ל-5 אונות משולשות. בפרחים הדו-מיניים 5 אבקנים, מאבקיהם מוארכים ומאוחים זה לזה לצינור ושחלה תחתית, עשויה 2 עלי-שחלה ובה ביצית יחידה. מן השחלה עולה עמוד-עלי, בראשו שתי צלקות נימיות.
הפרי זרעון, דמוי פירמידה הפוכה, מרובע בחתך-רוחב, מזוות, חלק. לזרעונים שבהיקף הפרח אוזניות קצרות.
קחוון שקוף פורח באביב. בית גידולו בתות, מדרונות טרשיים ושדות בור בהרי-יהודה, שומרון ובחרמון. הוא נדיר ונמצא בסכנת הכחדה (מין "אדום"), אך באתרים בהם הוא גדל קיימות אוכלוסיות מרובות פרטים. תפוצתו העולמית משתרעת במזרח-התיכון מאירן לטורקיה, סוריה ולבנון וכנראה שחדר ע"י האדם גם למערב אירופה.
קחוון שקוף תואר בשנת 1838 ע"י הבוטנאי השוויצרי דה קנדול (Augustin Pyramus de Candolle, 1778-1841) , שהיה הראשון שתיאר את "השעון הביולוגי" בצמחים והיה אבי תיאוריית "מלחמת הטבע", על פיה מינים שונים מפתחים מנגנונים דומים למרות שאלו לא היו קיימים באב-קדמון משותף, רעיון שהשפיע על צ'ארלס דארווין בגיבוש תיאוריית הברירה הטבעית.
את שם הסוג המדעי, Anthemis (ביוונית: "פרחוני"), טבע חוקר הטבע והבוטנאי הרומי דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), בן המאה הראשונה לספירה, שספרו בן חמשת הכרכים "על עניינים רפואיים" (De Materia Medica) נחשב במשך מאות שנים כספר יסוד בתחום רפואת הצמחים.
שם הסוג העברי "קחוון" מקורו בשם הערבי של הצמח - אקחון (באל"ף פתוחה) - ובשם זה הוא מובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני מייסד "נאות קדומים") "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), שם הוא מציין כי "כך הוא הכתיב בספר רפואה 'כתאב אלמ'עתמד' שהביא מר שמואל יבנאלי מתימן" (בעוד שההגייה בערבית הירושלמית היתה - Ikahwan). כמה שנים קודם לכן, בשנת תרע"ג (1913), הופיע השם "קחון" ב"רשימת הצמחים המצויים בארץ", שערך ישראל איתן, חבר ועד הלשון ומורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים ואשר הופיעה בזכרונות ועד הלשון העברית, אלא ששם הוא שמו של הסוג חיננית (Bellis). במילון "ילקוט צמחים (עברית-לטינית-אנגלית-גרמנית-צרפתית-רוסית)" שיצא לאור על ידי ועד הלשון העברית, תל-אביב, תר"ץ (1930), מובא לראשונה השם "קחון" לתיאור הסוג המוכר לנו כיום בשם זה. השם "קַחְוָן שָׁקוּף" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג קחוון כ-180 מינים מוסכמים. בישראל נאספו 23 מינים, כמחציתם נדירים ומחציתם נפוצים.
קחוון שקוף פורח באביב. בית גידולו בתות, מדרונות טרשיים ושדות בור בהרי-יהודה, שומרון ובחרמון. הוא נדיר ונמצא בסכנת הכחדה (מין "אדום"), אך באתרים בהם הוא גדל קיימות אוכלוסיות מרובות פרטים. תפוצתו העולמית משתרעת במזרח-התיכון מאירן לטורקיה, סוריה ולבנון וכנראה שחדר ע"י האדם גם למערב אירופה.
קחוון שקוף תואר בשנת 1838 ע"י הבוטנאי השוויצרי דה קנדול (Augustin Pyramus de Candolle, 1778-1841) , שהיה הראשון שתיאר את "השעון הביולוגי" בצמחים והיה אבי תיאוריית "מלחמת הטבע", על פיה מינים שונים מפתחים מנגנונים דומים למרות שאלו לא היו קיימים באב-קדמון משותף, רעיון שהשפיע על צ'ארלס דארווין בגיבוש תיאוריית הברירה הטבעית.
את שם הסוג המדעי, Anthemis (ביוונית: "פרחוני"), טבע חוקר הטבע והבוטנאי הרומי דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides), בן המאה הראשונה לספירה, שספרו בן חמשת הכרכים "על עניינים רפואיים" (De Materia Medica) נחשב במשך מאות שנים כספר יסוד בתחום רפואת הצמחים.
שם הסוג העברי "קחוון" מקורו בשם הערבי של הצמח - אקחון (באל"ף פתוחה) - ובשם זה הוא מובא לראשונה בספרו של אפרים רובינוביץ' (הראובני, בוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אביו של נגה הראובני מייסד "נאות קדומים") "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו", שראה אור בשנת תרע"ז (1917), שם הוא מציין כי "כך הוא הכתיב בספר רפואה 'כתאב אלמ'עתמד' שהביא מר שמואל יבנאלי מתימן" (בעוד שההגייה בערבית הירושלמית היתה - Ikahwan). כמה שנים קודם לכן, בשנת תרע"ג (1913), הופיע השם "קחון" ב"רשימת הצמחים המצויים בארץ", שערך ישראל איתן, חבר ועד הלשון ומורה לידיעות הטבע בגימנסיה העברית בירושלים ואשר הופיעה בזכרונות ועד הלשון העברית, אלא ששם הוא שמו של הסוג חיננית (Bellis). במילון "ילקוט צמחים (עברית-לטינית-אנגלית-גרמנית-צרפתית-רוסית)" שיצא לאור על ידי ועד הלשון העברית, תל-אביב, תר"ץ (1930), מובא לראשונה השם "קחון" לתיאור הסוג המוכר לנו כיום בשם זה. השם "קַחְוָן שָׁקוּף" נכלל ברשימת שמות צמחי ארץ ישראל, שאושרה במליאת האקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"ג (2003).
בסוג קחוון כ-180 מינים מוסכמים. בישראל נאספו 23 מינים, כמחציתם נדירים ומחציתם נפוצים.
כתב: דרור מלמד
*תודה לעמיר פז על עזרתו באיתור הצמח בחרמון