ברקית חדודה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

בעבר שוייך מין זה לסוג Phascum וצויין בפלורה פלסטינה כ-Phascum cuspidatum, יחד עם עוד 3 מיני Phascum מקומיים. ברשימות הטקסונומיות העדכניות שוייך המין P. cuspidatum לסוג סלולית (Tortula) ואף שמו המדעי של המין נחשב שם נרדף (synonym) וכיום השם המקובל הוא Tortula acaulon. מבין המינים הגדלים בישראל, המין P. floerkeanum שוייך לסוג Mycobrium, הסוג P. galilaeum הורד לדרגת זן של Tortula acaulon ורק המין P. curvicolle הושאר בסוג Phascum.
שמו העברי של הסוג Phascum, ברקית, נטבע על-ידי חלוץ חקר טחבי ישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), כאשר למין P. cuspidatum הענקנו את השם הלא רשמי ברקית חדודה (cuspidatum, מלטינית: "מסתיים בחוד"). למרות השיוכים העדכניים, העדפנו כאן לשמר את שם הסוג העברי שטבע בילבסקי, משום שקיים הבדל צורני בולט בין שאר מיני הסלולית ה"קלאסיים" למיני הברקית.

ברקית חדודה היא טחב-עלים אקרוקרפי (acrocarpous, טחב שבו מתפתחים המנבגים בקצה גבעולי הגמטופיט), המשתייך למשפחת Pottiaceae, ניכר במנבגים כדוריים חומים-כהים הנראים יושבים במרכז הצמח.  זהו טחב זעיר, גובהו עד 6 מילימטרים, לעתים מתפצל בבסיסו למספר ענפים. הגמטופיט ירוק עד צהבהב-חום. העלים היבשים מסולסלים ומפותלים, בלחות הם מתפשקים, נוטים מעלה. הטרפים ביצניים-איזמלניים, מחודדים, קעורים מעט וקרין עובר לאורכם, שוליהם גלולים על-פי רוב כלפי מטה. עורק האמצע (costa)  ניכר, נמשך ובולט אל מעבר לקצה הטרף כחוד, בזנים אחדים מסתיים במלען קרומי.
אברי המין, הארכוגניה הנקביים והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על אותו פרט (מערך מעין "חד-ביתי" כזה בטחבים נקרא: autoicous). המנבג קליסטוקרפי (cleistocarpous, מיוונית: kleistos  - "סגור", carpos - "פרי"), אינו נפתח במכסה אלא קורס באופן בלתי סדיר וכך מתאפשר שחרור הנבגים. קופסית המנבג (capsule) חומה-כהה, כדורית עד סגלגלה ובראשה בליטה קהה קצרצרה, שקועה בין העלים ואינה בולטת מפני הגמטופיט, נישאת על זיף (seta) קצרצר, אורכו אינו עולה על מילימטר אחד, בדרך כלל זקוף אך לעתים כפוף. המצנפת (calyptra) קטנה, חרוטית, כבונה (cucullate) - נבקעת בסדק יחיד עם ההבשלה ונושרת. המצנפת היא שארית הפלואידית מרקמת הארכגון, המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה נבקעת קופסית המנבג והנבגים משתחררים ומופצים ברוח.
ברקית חדודה היא מין רב-צורות, שתוארו בו תתי-מינים וזנים שונים. בישראל נאספו 6 זנים ותוארו בפלורה פלסטינה:
­  - arcuatum: הזיף הנושא את המנבג כפוף (בכל שאר הזנים הזיף זקוף). גדל בהרי יהודה ובצפון הארץ.
­ -  schreberianum: הצמחים גדולים יחסית לשאר הזנים, גובהם 6-4 מ"מ (גובה שאר הזנים עד 4 מ"מ), הגבעולים מתפצלים בחלקי הצמח העליונים. נדיר. גדל בשרון.
­ -  cuspidatum: קצה העלה מסתיים בחוד קצר. גדל במישור החוף ובצפון הארץ.
­ -  piliferum: קצה העלה מסתיים במלען קרומי ארוך (עד 1 מ"מ). הזן הנפוץ יותר בישראל. גדל בהרי יהודה, בשרון ובצפון הארץ.
­ -  marginatum: קצה העלה מסתיים במלען קרומי קצר (עד 0.5 מ"מ). נדיר מאוד. נאסף בשרון.
­ -  galilaeum: נחשב בעבר מין נפרד. הזיף הנושא את קופסית המנבג ארוך יחסית ומגיע לכדי 1.5 מ"מ, כך שקופסית המנבג בולטת אל מעל העלווה. קופסית המנבג סגלגלה ובראשה מקור אלכסוני. נדיר מאוד. אנדמי לגליל ולגולן.

תקופת הצמיחה של ברקית חדודה נמשכת מהסתיו (נובמבר) ועד לאביב (אפריל), המנבגים מופיעים בחודש פברואר.
ברקית חדודה גדלה בדגם פזור או בגושים קטנים בקרקעות חשופות שונות, לעתים-קרובות בינות למיני טחבים אחרים. תפוצתה העולמית רחבה ומשתרעת בדרום-מזרח אסיה, אגן הים-התיכון, אירופה, אפריקה, ואמריקה.
ברקית חדודה תוארה בשנת 1993, על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) האמריקני זנדר (Richard Henry Zander, 1941). למעשה תואר המין לראשונה בשנת 1801 ע"י החוקר האנגלי וויטרינג (William Withering 1741-1799), שגילה בין השאר את הדיגיטלין, המופק מצמח הדיגיטליס (Digitalis purpurea) לטיפול במחלות לב. הוא שייכה לסוג Phascum, כ-P. acaulon. באותה שנה (1801) תיאר את הסוג Phascum הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באיברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים"). על פי תיאורו, חוקר הטבע הגרמני שרבר (Johann Christian Daniel von Schreber, 1739-1810) תיאר את המין P. cuspidatum, הנחשב כיום, כאמור, שם נרדף. השם Phascum (ביוונית: Phascon) הוא שם עתיק שהשתמש בו הפילוסוף היווני תיאופרסתוס, תלמידו של אריסטו (287-371 לפני הספירה) לחזזית נפוצה, הגדלה על גזעי עצים (Usnea barbata) והדוויג שאל את השם לכל מיני הטחבים הקליסטוקרפיים, חסרי פי-מנבג.
שמו המדעי של הסוג, Tortula, מלטינית: הקטנה של המילה tortus - "מפותל", על שום השיניים הנימיות, המפותלות כסליל, שבפי-המנבג (operculum) של רוב מיני הסוג. כאמור, קופסית המנבג של ברקית חדודה אינה נפתחת במכסה והיא חסרת שיניים כאלו. שמו המדעי של המין, acaulon, מלטינית: "חסר גבעול", מאזכרת את הצמחים הזעירים, הנדמים כחסרי גבעול. השם העברי ברקית, נטבע ע"י בילבסקי והוא מסביר בספרו "מבוא לטחבים בישראל", שראה אור בשנת 1963 כי "הקצוות האפורים של העלים משווים לצמחים הירוקים את נצנוצם האפור". שמו העברי של המין, חדודה, על פי שמו המדעי הקודם של המין (cuspidatum), מאזכר את הבליטה שבראש קופסית המנבג, אינו רשמי.
בסוג סלולית יותר מ-210 מינים, 17 מהם נאספו בישראל ויחד עם המין ברקית חדודה למעשה גדלים בישראל 18 מינים. בסוג Phascum מוסכמים כיום 2 מינים בלבד, אחד מהם גדל בישראל.

כתב: דרור מלמד