משינית משיית

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

מִשְׁיָנִית מִשְׁיִית היא טחב-עלים פלאורוקרפי (pleurocarpous, טחב זוחל, שבו מתפתחים המנבגים על ענף צדדי של הגמטופיט ולא בראש הגבעול), ממשפחת Brachytheciaceae. הגמטופיט חסון, יוצר שטיחים צפופים, ירוקים עד צהבהבים-זהובים, מבריקים כאשר הטחב מתחיל להתייבש. הגבעולים זוחלים, אורכם עשוי להגיע לכדי 5 סנטימטרים, נאחזים במצע בעזרת קבוצות של שורשים-דמויים (ריזואידים) שלאורך הגבעול, מסתעפים באופן בלתי-סדיר לענפים צפופים וקצרים, אורכם 15-5 מילימטרים, המתקשתים מעט מעלה בהתייבשם, ומִתַּלְתְלִים כלפי פנים, בכיוון אחיד. העלים  היבשים רעופים זה על גבי חברו בצפיפות ונצמדים אל ציר הגבעול, מתפשקים כשהם לחים. הטרפים איזמלניים-משולשים, מצטררים, לעתים בבת-אחת, לקצה מחודד ארוך ונימי. שולי בסיס העלה גלולים מטה, משוננים, לעתים אף שולי קצה הטרף משוננים. פני הטרף חרושים 4-2 תלמים, ניכרים בהגדלה. עורק האמצע  נמשך עד לכדי שלשה-רבעים מאורך הטרף. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה לשם שחרור הנבגים. הזיף (seta) מחוספס, נושא קופסית (capsule) גלילית-מוארכת, ישרה וזקופה, ייחודית למין ונבדלת מקופסית המנבג הכפופה של מין דומה, משינית זהובה. בראש הקופסית מצנפת (calyptra) חלקה-קרומית, דמויית-מקור ארוך. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה בסדק יחיד (מצנפת כבונה, cucullate), נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) חרוטי-מוארך, קצהו דמוי-מקור. פי-המנבג (peristome), כפול-טבעות שיניים (diplolepidous) - בטבעת החיצונית (exostome) ערוכות 16 שיניים והטבעת הפנימית (endostome) עשויה קרום-בסיס (basal membrane), מחולק ל-16 מקטעים ריסניים, דמויי-שיניים, הערוכות בין שיני האקזוסטום ואורכן דומה לזה של השיניים. בתנאי יובש שיני האקזוסטום הדוקות והן סוגרות את פי המנבג. בתנאי לחות הן נפתחות ומשחררות את הנבגים (פריסטום מסוג זה מכונה hygrocastique, להבדיל מהפריסטום במין משינית זהובה הנפתח דווקא בתנאי יובש - xerocastique).
משינית משיית מצויה פה ושם בישראל, גדלה על סלעים, אבנים וקירות, מבכרת מקומות מוצלים, בהרי יהודה, הגליל והחרמון. תפוצתה העולמית משתרעת באזורים הממוזגים של חצי כדור-הארץ הצפוני, במזרח התיכון ואגן הים התיכון, אירופה, אפריקה, אסיה וצפון אמריקה, שם היא מוגבלת בתפוצתה ומשערים כי לא מכבר הגיעה ליבשת מאירופה.
משינית משיית תוארה בשנת 1851 על-ידי הבריולוג (חוקר הטחבים) שימפר (Wilhelm Philippe Schimper, 1808-1880) ב-"Bryologia Europaea", חיבור בן שישה כרכים מאת שלישיית בריולוגים, הצרפתי שימפר והגרמנים ברוך (Philipp Bruch, 1781-1847) וגומבל (Wilhelm Theodor Gümbel, 1812-1858), שכתיבתו נמשכה בין השנים 1836-1855 ואשר הכיל תיאור של כל מיני הטחבים של אירופה שהיו ידועים בשעתם. למעשה, תואר המין לראשונה כשייך לסוג Leskea, על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים"). שם המין, sericeum, מלטינית: "משיי", על שם מראהו, האופייני, לאמיתו של דבר, לכל מיני הסוג.
שמו המדעי של הסוג, Homalothecium, מיוונית: homalos - "שווה", theke - "תיק", לאמור: "תיק ישר", מאזכר את המנבג הזקוף של אחדים מהמינים (כמו במשינית משיית) ומבדילו מסוג דומה, Camptothecium (מיוונית: kamptos - "כפוף"), שבמיניו קופסית המנבגים אופקית לקרקע. שמו העברי של הסוג, משינית, נטבע על-ידי חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שלצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל (למעשה, בילבסקי קרא בשם משינית לסוג Camptothecium, אך מכיוון שבישראל לא גדלים נציגים מסוג זה כפי שהוא משוייך כיום, הותרנו את שם הסוג העברי על כנו, גם לאחר השיוך המחודש של מיני משיניות ישראל לסוג Homalothecium והחלנו אותו על כל מיני סוג זה. שיום זה אינו רשמי וכך גם שם המין, משינית משיית).
בסוג משינית כ-35 מינים. בישראל נאספו 4 מינים.

כתב: דרור מלמד