משינית מצהיבה

להבנת מושגי היסוד בטחבים ומחזור חייהם מומלץ לקרוא את ה"מבוא לסיסטמטיקה של טחבים"

מִשְׁיָנִית מצהיבה היא טחב-עלים פלאורוקרפי (pleurocarpous, טחב זוחל, שבו מתפתחים המנבגים על ענף צדדי של הגמטופיט ולא בראש הגבעול), ממשפחת Brachytheciaceae. הגמטופיט חסון למדי, יוצר שטיחים צפופים, ירוקים-צהבהבים עד חומים-זהובים, אינם מבריקים ובכך נבדלים ממין דומה - משינית משיית. הגבעולים זוחלים-נוטים מעלה, נאחזים במצע בבסיסם בלבד בעזרת שורשים-דמויים (ריזואידים), להבדיל ממשינית משיית, שבה הריזואידים יוצאים לאורך הגבעול, הצמוד לכל אורכו למצע. הענפים זקופים בלחות, מסתעפים באופן בלתי-סדיר לענפים אשונים במידת מה, שאורכם מגיע לכדי 2-1 ס"מ. זהו סימן שדה נוח להבדיל את משינית מצהיבה ממשינית זהובה, שאורך ענפיה אינו עולה על 7 מילימטרים. העלים היבשים רעופים זה על גבי חברו בצפיפות ונצמדים אל ציר הגבעול, מתפשקים כשהם לחים. הטרפים איזמלניים-משולשים, מצטררים בהדרגה לקצה מחודד, אורכם עד כ-2 מ"מ. שולי בסיס העלה גלולים מטה, לעתים משוננים קלות בקצה הטרף. פני הטרף שטוחים, או שלעתים עוברים לאורכם מספר קפלים, הניכרים בהגדלה. עורק האמצע  נמשך עד לכדי שלשה-רבעים מאורך הטרף. אברי המין, הארכוגניה הנקביות והאנתרידיה הזכריים, ערוכים על פרטים נפרדים, באופן מעין "דו-ביתי" (dioicous). במין זה המנבגים אינם מתפתחים תדיר ובישראל מעולם לא נצפו פרטים עם מנבגים בשלים. המנבג סטגוקרפי (stegocarpous, מיוונית: stego  - "גג", "מכסה", carpos - "פרי"), נפתח במכסה וכך משתחררים הנבגים. הזיף (seta) מחוספס, נושא קופסית (capsule) גלילית, כפופה מעט, בראשה מצנפת (calyptra) חלקה-קרומית, דמויית-מקור ארוך. המצנפת ההפלואידית היא שארית מרקמת הארכגון המכילה את תא הביצה, אותה מבקע זיף המנבג הדיפלואידי ונושאה בקצהו, תוך התפתחותו, עד לנשירתה. עם ההבשלה, נבקעת המצנפת בבסיסה בסדק יחיד (מצנפת כבונה, cucullate), נושרת וחושפת מכסה מנבג (operculum) חרוטי-מוארך, קצהו דמוי-מקור. פי-המנבג (peristome), כפול-טבעות שיניים (diplolepidous) - בטבעת החיצונית (exostome) ערוכות 16 שיניים והטבעת הפנימית (endostome) עשויה קרום-בסיס (basal membrane), מחולק ל-16 מקטעים ריסניים, דמויי-שיניים, הערוכות בין שיני האקזוסטום. 

משינית מצהיבה מצויה פה ושם בישראל, גדלה על סלעים בהרי יהודה ובגליל העליון. תפוצתה העולמית משתרעת במזרח ודרום-מערב אסיה, במזרח התיכון ואגן הים התיכון, אירופה וצפון-אפריקה.

משינית מצהיבה תוארה בשנת 1963 על-ידי האנטומולוג והבוטנאי האמריקני רובינסון (Harold Ernest Robinson, 1932-2020). למעשה, תואר המין לראשונה כשייך לסוג Hypnum, על-ידי הרופא והבוטנאי הגרמני הדוויג (Johann Hedwig, 1730-1799), הנחשב כ"אבי חקר הטחבים (הבריולוגיה)" והיה הראשון להבחין באברי המין הזכריים (אנתרידיה) והנקביים (ארכגוניה) שלהם ולתאר את מחזור חייהם. תיאור המין, יחד עם תיאוריהם של כמעט כל מיני הטחבים שהיו ידועים בזמנו, ראה אור לאחר מותו, בשנת 1801, בספרו הבסיסי Species Muscorum Frondosorum (בלטינית: "מיני טחבי העלים"). שמו המדעי של המין, lutescens, מלטינית: "מצהיב", מאזכר את צבע הטחב. שם המין העברי, תרגומו של השם המדעי, אינו רשמי. שמו המדעי של הסוג, Homalothecium, מיוונית: homalos - "שווה", theke - "תיק", לאמור: "תיק ישר", מאזכר את המנבג הזקוף של אחדים מהמינים ומבדילו מסוג דומה, Camptothecium (מיוונית" kamptos - "כפוף"), שבמיניו קופסית המנבגים אופקית לקרקע. שמו העברי של הסוג, משינית, נטבע על-ידי חלוץ חקר הטחבים בישראל, פליקס בילבסקי (1902-1979), שלצד עבודתו כרוקח, עסק רבות באיסוף וחקר הטחבים וספרו "מבוא לטחבים בישראל" פרץ דרך בתיאור טחבי ישראל (למעשה, בילבסקי קרא בשם משינית לסוג Camptothecium, אך מכיוון שבישראל לא גדלים נציגים מסוג זה כפי שהוא משוייך כיום, הותרנו את שם הסוג העברי על כנו, גם לאחר השיוך המחודש של מיני משייניות ישראל לסוג Homalothecium והחלנו אותו על כל מיני סוג זה).

בסוג משינית כ-35 מינים. בישראל נאספו 4 מינים.

כתב: דרור מלמד