פעמונית גפורה היא צמח-חולות חד-שנתי עם פרח משפכי אלגנטי וגדול (קוטרו 2 ס"מ), צהוב בהיר. זו הפעמונית היחידה בארץ שצבע פרחיה צהוב. הצמח נמוך, גובהו 13–20 ס"מ, מה שמדגיש את גודלם של הפרחים. הוא מסועף, וכולו מכוסה שערות. העלים פשוטים, מסורגים, עלי הבסיס שונים מעלי הגבעול.
פעמונית גפורה פורחת מפברואר עד מאי. לגביע 5 אונות ראשיות, מאוחות בתחתיתן, ובין כל שתים מהן עולה אונה צרה נוספת, מופשלת אחורה. 5 עלי הכותרת גונם צהוב–גופרית, והם מאוחים בחלקם התחתון, הצינורי, ומפורדים בחלק הפרוש. 5 האבקנים יוצרים צינור סביב עמוד העלי. הצלקת מחולקת ל-3 אונות. השחלה תחתית. האבקנים מבשילים לפני הצלקות, אך מתרחשת גם האבקה עצמית. הפרח הנבול והפרי פונים מטה.
פעמונית גפורה נפוצה לכל אורך חוף הים התיכון בארץ, וכן בנגב. אוכלוסייתה העיקרית, במישור החוף, הצטמצמה מאוד עם יישובו הצפוף של האיזור. המין אנדמי לארץ ישראל ושכנותיה מצפון ומדרום: לבנון ומצרים.
משפחת הפעמוניתיים כוללת צמחים שפרחיהם מזכירים פעמון אלגנטי, ואבקתם מועברת לחרק על-ידי עמוד העלי. הסוג פעמונית הוא הגדול במשפחתו במספר מיניו, והוא כולל צמחים עם עלים מסורגים, פשוטים, חסרי עלי לוואי. אלה שבבסיס הגבעול שונים וגדולים מיתר העלים. בעורקי הגבעול זורם מוהל מימי או חלבי. הפרח נכון. הגביע מאוחה-עלים בבסיסו, אונותיו ארוכות, בסיסו מעורה בשחלה התחתית, אונותיו שאירות בפרי ויושבות בראשו. תכופות צומחות בין אונות הגביע אונות נוספות, כפופות לאחור. הכותרת פעמונית, צבעה לרוב סגול או כחול. עלי הכותרת מאוחים כדי מחצית אורכם. 5 אבקנים, זיריהם מעורים בבסיס הכותרת. המאבקים צמודים או מאוחים זה לזה, יוצרים צינור סביב עמוד העלי, מבשילים לפני הצלקות. זירי האבקנים מורחבים בבסיסיהם וחוסמים את הגישה לצוף. השחלה תחתית. בראש השחלה יש דיסקית המפרישה צוף, וכדי להגיע אליו צריכים המאביקים (בעיקר דבורים) להחדיר את חדקם בסדקים שבין זירי האבקנים. על עמוד העלי יש שערות דביקות, ונדבקת אליהן אבקה, הנושרת מהמאבקים בשלב הזכרי, בשעה שהצלקת עוד לא בשלה, והיא חבויה ומכונסת, לא זמינה לחרקים ולהאבקה. החרק מתלכלך באבקה שעל עמוד העלי, ומעביר אותה לפרח אחר, מבוגר יותר, הנמצא כבר בשלב הנקבי וצלקותיו מזדקרות. הפרי הוא הלקט הנפתח בנקבים או עפעפים, אורכו לכל היותר פי 3 מרוחבו (בסוג הקרוב סגולית הוא מוארך יותר). בסוג 300 מינים, בארץ 15, מהם 7 אנדמיים לארץ ולשכנותיה – רובם רק לארץ ישראל ולסוריה, 2 גדלים גם במצרים. מינים אחדים מטופחים בתרבות.
כתב מייק לבנה