מקור השם חרצית מהמילה "חרוץ", שפירושו–זהב.
שהרי החרצית צבעה זהוב ומזכיר את צבע הזהב.
"ותבן צור מצור לה ותצבר-כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות" (זכריה ט', ג').
ביטוי זה מופיע גם במאמר בספר משלי (ט"ז, ט"ז): "קנה-חכמה מה-טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף."
אגדה
יש אומרים שהחרצית נקראת על שם מטבעות הזהב של המלך מידאס, שמלך על העיר פסינוס שבאסיה הקטנה.
המיתולוגיה מספרת שמידאס היה מלך נדיב שהיטיב עם עמו, ולכן בורא העולם רצה לגמול לו על מעשיו הטובים. הוא שאל את מידאס מהי משאלתו, ומידאס ביקש שכל דבר שייגע בו יהפוך לזהב. בורא העולם מילא את משאלתו של המלך, אבל מידאס לא היה מרוצה, כי כשניסה לאכול ולשתות, הפכו המים והמזון לזהב והוא נותר רעב וצמא. ישב המלך על כיסאו הרם ובכה. ראתה בתו האהובה את בכיו ובאה לנחם אותו. היא ליטפה את פניו הרטובים ומיד הפכה לפסל מוזהב. כך מספרת המיתולוגיה. אבל אני שונאת סוף עצוב, ולכן חיברתי את הסוף הבא: זעק מידאס לאלוהיו, וביקש ממנו שיחזיר לו את בתו ויהפוך אותה לבשר ודם. הסכים בורא העולם לעשות זאת בתנאי שיוותר מידאס על כל מטבעות הזהב שבארמונו. מיד מיהר מידאס להשליך מבעד לחלון אל הגינה את מטבעותיו הזהובים, ובכל מקום שנפלה מטבע צמחה חרצית זהובה. מאז מפארות החרציות את העולם עד היום הזה.
