עריר הלבנון

עריר הלבנון הוא גיאופיט גדול, מזכיר את בני משפחתו העירית, העיריוני והחצב. מיני עריר חביבים מאוד על גננים, בעיקר בארצות אירופה וצפון אמריקה. אך מדוע מחירו של העריר כה גבוה? מצאנו לכך הסבר בספר פופולרי על צמחי הנוי של ארה"ב. הוא מספר כי העריר צומח בר בהרים הגבוהים של אפגניסטן. שם פושטים בני השבטים לעקור את קני-השורש שלו, מעמיסים על גמלים, יורדים לשפלה, חוצים את המדבר ומביאים אותם לחופי האוקיאנוס ההודי. שם מעמיסים אותם על אוניות המביאות אותם – לאן? להולנד! כי רק הגננים המנוסים של הולנד יודעים לטפח אותם כך שיפרחו בגינות בארה"ב.
מתוך ציצת שורשים מעובים עולה שושנת של עלים ארוכים וצרים, משולשים בחתך-רוחב, אורכם 30–40 ס"מ ורוחבם 1–2 ס"מ. מאוחר יותר עולה מבין העלים עמוד-פריחה זקוף וגבוה, כ-80 ס"מ אורכו, חסר עלים, ולאורכו ערוכים פרחים רבים סביב-סביב.
עריר הלבנון מצטיין בפריחה מיוחדת, בולטת למרחקים ויפה: המבנה הכללי מזכיר מאוד את המבנה של פריחת החצב – שיבולת של פרחים הנישאים על עוקצים היוצאים ישר מעמוד הפריחה, ועמוד זה ישר וזקוף ואינו מסתעף כלל (בניגוד לפריחת העירית, למשל). הפרח הבודד גדול יותר מפרח החצב, קוטרו כ-25 מ"מ, וצבעיו מגוונים יותר: עלי הכותרת לבנים עם קו-אורך ירוק באמצעם, אך האבקנים הגדולים תורמים צבע כתום, ובכך מזכיר הפרח הבודד את הופעתו של פרח העירית או העיריוני, קרובי משפחתו. זאת גם הסיבה מדוע ניתן לסוג זה השם עריר: שם זה תואם – בכוונה או מתוך מקרה מוצלח – גם את שמות קרוביו העירית והעיריוני, וגם את השם הלועזי אֶרֶמוּרוּס, הן בצלצולו והן במשמעותו, שהרי ארמורוס משמעו נזיר מתבודד, ערירי. מהלך פריחתו של העריר דומה מאוד למהלך הפריחה בחצב: תחילה פורחים הפרחים התחתונים, וכל יום נפתחים פרחים אחדים נוספים מעל לקודמים. לכן אנו רואים בזמן מסויים קבוצת פרחים פורחת בגובה מסויים בעמוד הפריחה, מתחתיה פרחים שכבר סיימו את פריחתם והם קמלים, ומעליה ניצני פרחים, שיפרחו בימים הבאים. כך מתקדמת הפריחה (ואחריה – הקמילה) במשך כשלושה שבועות מתחתית עמוד הפריחה כלפי ראשו. הפרח הבודד פעיל במשך ימים אחדים.
אבל בעריר נצפתה תופעה מיוחדת, שלא ידוע על כמותה בשום צמח אחר: הפרחים נפתחים כאמור קבוצות-קבוצות מתחתית עמוד-הפריחה כלפי מעלה, כל יום נפתחת עוד קבוצה מעל לקודמת, וכל יום קמלה עוד קבוצה בחלקה התחתון של הקבוצה שהיתה פתוחה אתמול. אל הפרחים נוהרות דבורים גדולות וקטנות בהמוניהן. והנה הפתעה: הדבורים אינן מבקרות כלל בפרחים הפתוחים, אלא באות כולן בצורה בולטת וחד-משמעית לגמוא צוף מן הפרחים הנבולים! היתכן? עובדה! בשלב הפריחה הראשון נפתחים עלי הכותרת לרווחה (מקובל כי הדבר נועד לקריאה חזותית לחרקים אל הצמח), אך בשלב זה הפרח עדיין כלל לא בשל: האבקנים והעלי אינם בשלים עדיין, ואין מופרש צוף. מסתבר כי הפרחים הפתוחים נועדו בשלב זה רק לאותת לחרקים מרחוק, כמו ה"דגל" במרוה דגולה או באזוביון דגול. וכשמגיעים החרקים לסביבה – הם מונְחים לפי חוש הריח ומוסָטים אל הפרחים הבשלים. בשלב הבא נגללים כאמור עלי הכותרת פנימה והפרח נראה נבול, אך דוקא בשלב זה האבקנים והצלקת פוריים (כל אחד בשעתו), והצוף מופרש ונשמר, מצפה לדבורים. מדוע התפתח כאן מנגנון כה מורכב? אולי בגלל הרוחות העזות של מרומי החרמון, העלולות לייבש את הצוף כשהפרח פתוח, ועלי הכותרת הגלולים פנימה מגינים עליו בפני התייבשות. מכל מקום מפגין העריר תופעה ייחודית, המעמיקה את הבנתנו הכללית בנושא הפריחה, בהפרידה בין השלבים השונים, הבאים לרוב במשולב.
הפרי כדורי, מחולק לאורכו ל-3 מגורות, ועל פניו ציור נאה של קמטי-רוחב.


עריר הלבנון גדל בחרמון במדרונות מרום 1500 מ' ומעלה, ואף שבית-גידולו המדוייק טרם הוגדר – נראה שיש לו דרישות מיוחדות, כי הוא גדל בדגם מקובץ, כתמי, כלומר לא בכל מקום, אך באשר הוא גדל – גדלים עשרות פרטים יחד. העריר אינו גדל בארץ-ישראל המערבית, אולם פרטים בודדים נמצאו בכל חלקי עבר הירדן המזרחי, דרומה עד אדום
בסוג עריר כלולים עשרות מינים, הגדלים בהרים הגבוהים שסביב הסהר הפורה, והלאה מזרחה לעבר אפגניסטן.

כתב מייק לבנה