משפחת העיריתיים בסדרת האספרגאים (Asparagales, סדרה בחד-פסיגיים, שבה גם אספרגיים, נרקיסיים, אירוסיים, סחלביים, כחליתיים וכן מספר משפחות נוספות ללא נציגים בישראל), כוללת סוגים ששוייכו בעבר למשפחת השושניים וכאלה שנמנו עם משפחות אחרות ובעקבות מחקרים פילוגנטיים-מולקולאריים נכללו במשפחה חדשה זו. המשפחה כוללת כ-35 סוגים וקרוב ל-1,240 מינים, מגוונים מאוד מבחינת מראם הכללי. היא למעשה איחוד של 3 משפחות שהיו מוכרות בחלוקות טקסונומיות קודמות (Asphodelaceae, Hemerocallidaceae, Xanthorrhoeaceae).
בשלב ראשון שם המשפחה המדעי היה Xanthorrhoeaceae שניתן לה על שם הסוג Xanthorrhoea, הגדל באוסטרליה בלבד והמכונה “Grass Tree” - "עץ הדשא", בשל מראם המיוחד של אחדים ממיני הסוג - גבעול מעוצה רחב ושושנת עלים סרגליים, דמויי עלי דשא, בראשו. שם הסוג המדעי, מיוונית: xanthos - "צהוב", rheo - "לזרום", לאמור: "שופע נוזל צהוב", משום שמינים אחדים מכילים שרף גומי צהבהב.
“וועדת השמות של צמחי רקמת הובלה” (Nomenclature Committee for Vascular Plants), גוף המסונף ל”איגוד הבינלאומי לטקסונומיה של צמחים” (International Association for Plant Taxonomy), המליצה להחליף את שם המשפחה המסובך הזה ולקרוא למשפחה Asphodelaceae (על פי השם המדעי של הסוג עירית, Asphodelus, שם יווני עתיק יומין לעירית גדולה, שמשמעותו אינה ברורה) ובסופו של התהליך נקבע Asphodelaceae כשם המדעי של המשפחה.
שמה העברי של המשפחה קרוי על שם הסוג עירית, שם הנזכר לראשונה במילון "ילקוט הצמחים", בעריכת מ. אזרחי ופ. אוירבך (קרישבסקי), שיצא לאור ע"י ועד הלשון העברית בשנת תר"ץ (1930). לפני כן, הוצע השם "עירון" כשם הסוג ברשימת "מֻנחי-הצמחים" שעובדה על ידי ישראל איתן ואשר התפרסמה בזכרונות ועד הלשון (תרע"ג, 1913), אך שם זה לא התקבל. כדאי לציין את הצעתו של הבוטנאי וחוקר צמחי ארץ-ישראל, אפרים רובינוביץ' (הראובני), בספרו "שמות צמחי ארץ ישראל שנתחדשו או שנתבררו" (תרע"ז, 1917) לקרוא לצמח "נץ חלב" (לנץ חלב של ימינו קרא "חלב ציפורים", בתרגום ישיר לשם המדעי - Ornithogalum). מקור השם עירית הוא מן התוספתא: "עִרִית שֶׁלְּקָטָהּ לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְבַעֵר" (מסכת שביעית, פרק ה', הלכה י"ז) והכניסו לשימוש מודרני חוקר התנ"ך, הבוטנאי והרב ד"ר עמנואל לעף (1944-1854), מחבר החיבור המקיף בגרמנית, בן ארבעת הכרכים, "צמחי היהודים" (Die Flora der Juden).
משפחת העיריתיים התפתחה לפני כ-60-90 מיליון שנה והם נפוצים ב"עולם הישן" - אירופה , אסיה ואפריקה ומיני הסוג Xanthorrhoea, כאמור, באוסטרליה.
העיריתיים, בהכללת שלוש המשפחות שהוזכרו לעיל (sensu lato), הינם גיאופיטים עשבוניים, לעתים-קרובות צמחים בשרניים (סוקולנטים) שבבסיסם שושנת עלים (Aloe), לעתים שיחים מעוצי גזע ירוקי-עד, שבראשם אגודת עלים, מכילים שרף דביק, צהוב, חום, או אדמדם (Xanthorrhoea). לרבים מהמינים קנה שורש זוחל או שורשי אגירה מעובים (עירית). העלים מסורגים, נדנים בבסיסם, על-פי רוב חסרי פטוטרות, פשוטים, תמימים, משוננים, לעתים שוליהם קוצניים (Aloe), מעורקים בעורקים מקבילים לאורך העלה. הגבעולים הם על-פי רוב עמודי-תפרחת, עירומים מעלים, שבראשם אשכול פרחים, או תפרחת צפופת-פרחים, דמויית-שיבולת. הפרחים נישאים על עוקצים כרגיל, לעתים מפרק באמצעם או בבסיסם, לעתים הפרחים יושבים, חסרי עוקצים. בבסיס התפרחת חפים קרומיים ולעתים חפיות בבסיס הפרחים. הפרחים דו-מיניים, נכונים, או בעלי-סימטריה דו-צדדית (דו-שפתניים). העטיף פשוט, דמוי-עלי-כותרת (tepals), הערוכים ב-2 דורים של 3 עלי-עטיף, מפורדים, או מאוחים בבסיסם, לעתים הדורים דומים זה לזה ולעתים שונים, כאשר הדור החיצוני אשון וקצר יותר מהפנימי. בסוג אלוי (Aloe) עלי העטיף מאוחים כמעט לכל אורכם ויוצרים פרחים צינוריים, ש-6 אונות בשפתם. צבע העטיף ירוק, לבן, ורוד, צהוב, אדום, חום, או סגול. העיריתיים מואבקים על-ידי חרקים וציפורים. בבסיס עלי הכותרת מצויים צופנים. בפרחים 6 אבקנים, חופשיים, ערוכים ב-2 דורים, לעתים ארוכים מאוד ובולטים מן הפרח, המאבקים בני 2 לשכות, משחררות אבקה דרך חריץ אורך, הפונה כלפי פנים הפרח, באחדים מן המינים שחרור האבקה נעשה דרך חרירים על פני הלשכה. השחלה עילית, עשויה מ-3 עלי שחלה מאוחים, היוצרים 3 מגורות, בכל מגורה 40-2 ביציות, ממנה עולה עמוד עלי אחד שבראשו צלקת כיפתית, נקודתית או תלת-אונתית. הפרי הלקט, נפתח בין מחיצות המגורות ובו 6-3 זרעים, לעתים יותר, אפורים-חומים עד שחורים, לעתים מצופים במעטפת מעל לקליפת הזרע, מכילים אנדוספרם. העובר ישר, או כפוף.
אחד הסוגים הגדולים במשפחת העיריתיים, שבו יותר מ-550 מינים, הוא אלוי (Aloe). מינים אחדים של הסוג, בעיקר אלוי אמיתי (Aloe vera), משמשים ברפואה בתרבויות ובציוויליזציות שונות, מאז ימי קדם ועד ימינו, בעיקר לריפוי פצעים ולהקלה על גירויי עור. העדויות לשימוש המוקדם ביותר באלוורה הן מאחת התרבויות הקדומות ביותר - על תבליטי חרס שומריים המתוארכים ללפני כ-4,000 שנה (2,100 לפני-הספירה) מתואר שימוש רפואי בצמח וכך גם בפפירוסים ממצרים העתיקה. הצמח כונה על ידי המצרים הקדמונים "צמח האלמוות", בשל תכונותיו הרפואיות. מאז, לאורך התקופות מתוארים השימושים הרפואיים השונים בצמח על-ידי בכירי ההיסטוריונים והרופאים ביוון ורומי, בארצות ערב ובסין הקדומה, בימי הביניים ועד ימינו. לשרף הרירי (ג'ל) המופק מעלי הצמח נודעת גם יכולת בהגברת תגובת המערכת החיסונית, פעילות נוגדת דלקת, פעילות אנטי-בקטריאלית, אנטי-פטרייתית ואנטי-ויראלית וכן מיוחסות לחומרים המופקים מהצמח תועלות תזונתיות והשפעה על הצערת העור ועל הבריאות הכללית. בעידן המודרני, עת הוחל השימוש בתרופות כימיות-סינתטיות, ירדה קרנה של האלוורה כתרופה מובילה. אחד הגורמים לכך הייתה הירידה בפעילות המיצויים בארצות אירופה המערבית, בהן אקלים קר יותר ואשר אליהן הובאו חלקי הצמח ממקומות גידולו. רק בשנות ה-50 של המאה הקודמת הסתבר כי חמצון מהיר של נוזלי האלוורה פוגע בפעילותם. תרמה לבעייתיות גם אי היכולת להיפטר מהחומר המשלשל, המר והרעיל, המצוי בשכבות החיצוניות של העלים, אלואין (Aloin). היה זה רק בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר מדענים הצליחו להפיק את מיצוי האלוורה נקי מאלואין ולמצוא טכניקות לייצובו ושימורו, באופן שתכונותיו תהיינה זהות לשרף הפנימי המצוי בעלי הצמח הטריים. באותן שנים הפך השימוש באלוורה נרחב ברחבי העולם המודרני. מגוון רחב של תכשירים קוסמטיים ורפואיים, שהחומר הפעיל בהם הוא שרף האלוורה, מצויים בבתי המרקחת ברחבי העולם. בתחילת המאה הנוכחית, הוחל שימוש בשיקוי המוכן משרף הצמח, הניתן בשתייה כמיץ, לטיפול בדלקות כרוניות ואוטואימוניות של מערכת העיכול. ניסויים קליניים מגוונים מתבצעים חדשות לבקרים במיצויי אלוורה לטיפול בדלקות פרקים שגרוניות, טיפול בכוויות ובעיות רפואיות אחרות. במושב עין יהב שבערבה ובמושב תקומה שבצפון הנגב מגדלים את האלוורה כגידול חקלאי ומפיקים מהצמחים תכשירים לשימושים קוסמטיים ולהקלה על עקיצות חרקים, כוויות ופגיעות בעור.
מיני עיריתיים מגוונים משמשים בגינון.
בישראל מיוצגים העיריתיים על-ידי שני סוגים, עירית ועיריוני ובהם 8 מינים, 2 מהם - עירית דביקה ועירית נטויה - הם צמחים אדומים, הנמצאים בסכנת הכחדה. אלוי אמיתי (Aloe vera) הוא פליט תרבות בישראל.
כתב: דרור מלמד
מקורות:
