כרכום השבכה

כרכום השבכה הוא גיאופיט נמוך חסר גבעול. הוא דומה מאוד (או זהה?) לכרכום דמשקאי. הוא פורח בסתיו ללא עלים בפרחים גדולים (אורכם 6 ס"מ), היוצאים ישר מהקרקע. אחרי הפריחה הוא מוציא עלים בחורף, מעלה פרי באביב ומתייבש בראשית הקיץ. עליו צרים רוחבם 1–1.5 מ"מ, במרכזם נמשך לאורכם פס כסוף. הפקעת חד-שנתית, כל שנה מתמלאת פקעת חדשה מעל לפקעת המתרוקנת של השנה שעברה, ושורשים מתכווצים חוזרים ומציבים אותה בעומק הנכון. קליפות הפקעת עשויות סיבים גסים הקשורים זה לזה על-ידי חיבורי-רוחב. כך נוצרים חורי-רשת מרובעים או מעויינים, שרוחבם גדול מעובי הסיבים. נבדל מכרכום דמשקאי בפרמטרים מעטים: המאבקים ישרים; זרועות עמוד העלי מסתיימות בגובה קצות האבקנים או מעליהם; נקודת ההסתעפות של עמוד העלי גבוהה מבסיס המאבקים; רוחב אונות העטיף 8–10 מ"מ; ליד בסיסיהן יש לרוב 5–7 עורקים; מספר העלים 6–7 (לעתים רחוקות 4-5), רוחבם 1.5 מ"מ; סיבי הרשת העוטפת את הפקעת פחות גסים מאשר בכרכום דמשקאי. הצמח מוגן.
כרכום השבכה פורח בין נובמבר לינואר. הפרח נכון, זקוף, יוצא ישר מן הקרקע, חלקו התחתון נותר טמון באדמה. צורתו כמשפך או גביע צר ואלגנטי. חלקו התחתון מאוחה, צר וצינורי; חלקו העליון נפוח או פרוש, מפורד ל-6 אונות-עטיף שוות, או לעיתים 3 הפנימיות קצרות יותר. עלי העטיף קצרים ורחבים יותר מאשר ביתר מיני הכרכום, דמויי ביצה. גם צבעם שונה מצבעם של יתר המינים בארץ: סגול בגוון הנוטה לכחול-אפור, לעיתים בהיר עד כמעט לבן, עם עורקי-אורך כהים יותר. לפרח 3 אבקנים ושחלה תחתית. המאבקים צהובים, הצלקות כתומות, מפוצלות לאונות רבות ודקות מאוד. הפרי מתפתח כשהוא טמון בקרקע, ועם הבשלתו מתארך עוקץ הפרי ומעלה אותו אל מעל לפני הקרקע. הפרי נפתח ב-3 קשוות. הזרעים רבים, כדוריים.
כרכום השבכה גדל בארץ ב-2 אוכלוסיות מנותקות: האחת בקרקעות בזלת בגולן; והאחת במרומי הר הנגב בסלעי גיר ברום 800 מ' ומעלה.

בסוג כרכום 90 מינים, הנפוצים בעיקר במערב אסיה ובדרום-מזרח אירופה. מרכז המגוון וההתמיינות של הסוג ממוקד בהרי המזרח התיכון והבלקן. בארץ גדלים 7–9 מינים, מהם רק אחד נפוץ. עשרות מינים, שמוצאם ברובם מטורקיה ומזרחה, נפוצים כצמחי נוי ברחבי העולם. מיני כרכום מקובלים בגינות כצמחי-מרבד-צבעוניים, כי הם פורחים ללא עלים, ומקנים לגן צבעוניות רבה. מיני הכרכום השונים פורחים בצבעים רבים ועליזים, בארץ בעיקר בלבן ובגוני ורוד-סגול-כחול.
קל להבדיל בין הכרכום לבין הסתוונית הדומה לו: לכרכום, כמו לכל בני משפחתו, 3 אבקנים ושחלה תחתית, לעומת 6 אבקנים ושחלה עילית לסתוונית. קל להבחין בכרכום גם לפי העלים: ברוב המינים הם סרגליים-מחטניים צרים, רוחבם 2 מ"מ או אף פחות, ולאורכם נמשך במרכזם פס-אורך מכסיף.
כרכום נזכר פעם אחת בתנך (שיר השירים ד, יד), בתוך רשימה של צמחי בושם. במשנה ובתוספתא הוא נזכר רבות. בעולם העתיק שימש הכרכום כצבע צהוב משובח ויקר לצביעת מזון ואריגים. הצבע הופק מן השורשים, וצבע משובח במיוחד הופק מן הצלקות. כדי להמחיש עד כמה יקר הצבע מהצלקות יצויין כי דרושים למעלה ממאה פרחים כדי להפיק גרם אחד של צבע. מה התבלין שנמכר כיום בשווקים בתור "כורכום" או "זעפרן" איננו מופק מכרכום, אלא מצמח אחר בשם כורכומה, ממשפחת הזנגביליים, או מקורטם הצבעים. הצמח נוצל גם לשימושים רפואיים ומאגיים שונים. יהודים רבים בארץ ובעולם התפרנסו כצַבָּעִים, וכך זוהה הצבע הצהוב של הכרכום עם יהודי, ועוד מימי הביניים נודע טלאי צהוב כסימן ליהודי.

כתב מייק לבנה