אהרונסוניית פקטורי היא צמח חד שנתי זעיר, קירח, הפורח בהמוניו בחורף, בעיקר בשנה גשומה, עד כי הוא צובע בכתמים בגון צהוב-שמש את מדרונות ההרים והערוצים של מדבר יהודה, הנגב ובקעת ים-המלח. גובה הצמח 10–30 ס"מ. העלים קרחים וגזורים לאונות דקות. העלים מחוברים לגבעול בחלקו התחתון, בעוד החלק העליון חשוף.
התפרחת היא קרקפת כדורית, נישאת על עוקץ ארוך, והיא בולטת על רקע עלוותו הירוקה של הצמח. חפי המעטפת קצרים ואינם בולטים, רעופים, ערוכים ב-2–3 דורים. מצעית הקרקפת קמורה, קוטרה 6–12 מ"מ. הפרחים צינוריים, דו מיניים. 5 האבקנים מאוחים לצינור. עמוד העלי מחולק בראשו לשתי צלקות. השחלה תחתית. הפרי זרעון. הזרעונים אינם שווים בגודלם – זרעוני ההיקף עבים וקצרים בהשוואה לזרעוני מרכז הקרקפת, שהם דקים יותר וארוכים.
אהרונסוניית פקטורי נפוצה בנגב, בבקעת ים-המלח במדבר יהודה ובמדבר שומרון. תפוצתה סהרו–ערבית.
הסוג התגלה על-ידי צמד חוקרים ישראלים, אוטו וארבורג ואלכסנדר אייג, שקראוהו על שמו של אהרון אהרונסון – בוטנאי ישראלי, אגרונום של ההתיישבות ומנהיג ציוני – בכל אחד מייעודים אלה עשה גדולות. אליעזר פקטורובסקי (לימים שינה את שמו לפקטורי) היה אף הוא מראשוני הבוטנאים הישראלים, עוזרו של אלכסנדר אייג, וזקף לזכותו תגליות ראשוניות בטבע ארצנו.
כתבו ערגה אלוני ומייק לבנה