בעבר שוייך הסוג ברכיכיטון למשפחת הסטרקוליים, אולם בעקבות מחקריים מולקולאריים נכלל כיום במשפחת החלמיתיים.
ברכיכיטון אדרי הוא עץ זקוף עם נוף צריפי. בארץ גובהו 15-5 מ' אך באוסטרליה העצים מגיעים לגובה עשרות מטרים. הגזע ירוק, עבה וגלילי, אוגר מים ולכן נחשב כעץ חסכן מים. השורש שיפודי מעמיק וממשיך למעשה את הגזע כלפי מטה. העץ ירוק כל השנה, להוציא תקופה קצרה לפני הפריחה. העלים גדולים, מסורגים ורובם שסועים לאונות דמויי העלים של אדר ומכאן שמו. קוטרם 25-10 מ"מ. הם מגוונים בצורתם – דמויי אזמל, דמויי חץ או מחולקים כעלי אדר.
הפריחה אדומה, עדינה ומכסה את העץ לפני הופעת העלים.
הפרחים קטנים, פעמוניים ואדומים, ולהם חמישה עלי עטיף מאוחים. אין עטיף כפול וחמשת עלי העטיף נחשבים לעלי גביע במוצאם. לפני הפריחה נושרת עלוות העץ ואז העץ מתכסה בפריחה האדומה לתקופה קצרה ויפה (אפריל-מאי). הפרחים הקטנטנים מקנים לעץ מראה של ענן אדום. הפרחים חד-מיניים (זכריים או נקביים), ערוכים על אותו העץ. עצים שונים בארץ פורחים בעוצמה שונה. השוני נובע גם מהיותם זריעים השונים גנטית אחד מהשני, מהתנאים המקומיים שבהם גדלו ובעיקר בשל תנאי הארץ השונים באופן מהותי מתנאי האקלים בארץ מוצאו - אוסטרליה. באוסטרליה הפריחה אחידה יותר ומופיעה כתגובה לחורף יבש, לפני הקיץ הגשום. מהפרחים מתפתחים פֵּרות חומים קשיחים דמויי סירה (באורך עד 10 ס"מ) ובהם זרעים צהבהבים וזיפים דקים וקוצניים. זיפים אלה צורבים את העור ומסוכנים במיוחד אם נוגעים בעיניים לאחר מגע בפרי.
ברכיכיטון אדרי משמש בארץ כעץ רחוב פופולרי בערים באזורים נמוכים וחמים כמו גם כעץ פארקים וגינות. נסים פינס מציין בספרו "עצי נוי בישראל" כי בוררו בארץ זנים מובחרים המורכבים ומתפתחים לעצים אחידים הפורחים תוך זמן קצר. נבטים ושתילים צעירים מעוצבים במכלים כצמחי בונסאי ונמכרים בחנויות הפרחים ובמשתלות.
הילידים האבוריג'ינים באוסטרליה נהגו לקלות את הזרעים ולאכלם, אולם לא הרבו בכך בשל הזיפים הצורבים בפרי. סיבים ממרכז הגזע שימשו להכנת חוטי דיג.
מוצאו של הברכיכיטון האדרי באזורים סוב-טרופיים בחופי מזרח אוסטרליה, אולם בשל עמידותו הופץ לאזורים נרחבים בעולם שם הוא משמש כעץ נוי.
ברכיכיטון אדרי יוצר מופעים יפים במיוחד בערים כמו תל-אביב ומעלה אדומים.
כתב אורי פרגמן-ספיר