המשמש הוא אחד מעצי הפרי החשובים והוותיקים בארץ והוא אח קרוב לשזיף. זהו עץ קטן עד בינוני, הענפים בשנתם הראשונה ארגמניים. העלים פשוטים דמויי ביצה ובסיסם דמוי לב, הם משוננים ובעלי חוד. בבסיס הפטוטרת בלוטה. בחורף העלים נושרים, לפני הנשירה צבעם הופך צהוב עז.
הפריחה באביב, לפני הופעת העלים. הפרחים יוצאים יחידים בכל ניצן. עלי הכותרת לבנים ועלי הגביע ארגמניים ומשמשים רקע אשר מבליט את הכותרת. הפרחים אנדרוגניים, כלומר בעלי אברי רבייה זכריים ונקביים יחד. האבקנים מרובים; עמוד העלי יחיד. המשמש זקוק לחורף קר כדי לפרוח בשפע.
הפרי הוא בית גלעין עסיסי אשר מקבל בעת ההבחלה צבע צהוב-כתום, ולעיתים גם לחי אדומה או נמשים אדומים. בצד אחד יש בו חריץ. לזרע קליפה קשה, ופנים הזרע לפעמים אכיל. הפרי מבשיל מוקדם, בתחילת הקיץ.
מוצאו של המשמש ככל הנראה בצפון מזרח סין והגעתו למזרח התיכון ולדרום אירופה מיוחסת ליוונים בתקופת כיבושיהם במאה השלישית לפה"ס ולרומאים בראשית הספירה. בארמניה ידועים מינים רבים ולכן אחת ההשערות הייתה ששם מקורו, ומכאן שמו המדעי. לא ברור מתי הגיע לישראל, עכ"פ ככל הידוע הוא לא נזכר במקורות הספרותיים הישראליים של המאות הראשונות לספירה. במאות האחרונות היה נפוץ בחקלאות הערבית.
הפרי נאכל חי או מיובש או גם כבוש לדפים המכונים 'לֶדֶר'. מהזרעים אפשר להפיק שמן מאכל וכן הם משמשים, כמו שקדים, להוספת ארומה לליקר אמרטו.
העץ רגיש מאד לחיפושיות של נוברי גזע מהסוגים יקרונית וקפנודיס, והוא מגיב לכרסום הזחלים בהפרשת כמויות גדולות של שרף. הפירות ניזוקים מאד מהפריזבוב הים-תיכוני (זבוב הים התיכון).
כתב עמי זהבי
